עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

הגיגים, רגשות, מעשים ושאר קשקושים של נערה מתבגרת. כותבת עוד מילדות, משתמשת בבלוג בתור ארכיון ומקום להתבטא.
חברים
אחת שיודעתedyaIM ALGeminiGod Is A WomanBe Your Own Hero
Lady In BlackDarkEaglemy life-mishelSuzancosmicBFFTigerLily
missteenagerסופרת כוכביםחיים של אחרים- סיפור בהמשכים.סייג'
אנוכי
אישה,
יהודייה,
חילונית,
ישראלית,
צמחונית,
חולמנית,
סקרנית,
פחדנית,
בעלת כלב,
בעל חתולים,
אוהבת אדם,
אוהבת בע"ח,
אוהבת אוכל,
אוהבת ילדים,
אוהבת מוזיקה,
שונאת לפחד,
שונאת מתחים,
שונאת חרקים,
שונאת שקט,
שונאת ריצה,
חובבת הליכה,
חובבת טיולים,
חובבת מסורת,
חובבת היסטוריה,
חובבת דיבורים,
חובבת דיונים,
חובבת כתיבה,
חובבת קריאה,
חובבת ספרים,
חובבת אגדות,
חובבת סרטים,
חובבת עיצוב,
חובבת DC,
חובבת גיבורי על,
חובבת אנימציה,
חובבת אנימה.
משפטים
”Gravitation is not responsible for people falling in love“

”It always seems impossible until It's done“

”אם כולם חושבים אותו הדבר, סימן שמישהו לא חושב כלל“

”חתול שחור שעובר בדרך זה סימן שהחתול בדרך לאנשהו“

”אישה יכולה להסתיר את אהבתה ארבעים שנה, אך את כעסה אפילו לא יום אחד“

”כשאתה מת זה לא כואב לך, אלא לסובבים אותך. כך גם כשאתה טיפש.“

”פתגם אנגלי עתיק אומר - אל תרוץ בראותך צלף, אתה תמות עייף!“

”מוות של אחד זו טרגדיה, מוות של מיליון זו סטטיסטיקה“
סטאלין

”אל תדאג ממה שאנשים חושבים עלייך, הם טרודים ממה שאתה חושב עליהם.“
אדלשטיין

”קל יותר להשיא עצה לאחר מאשר לך עצמך“
רבי נחמן מברסלב

”אנשים נרתעים משקט כי למחשבות שלהם יש את הרעש הכי מטריד“
הילה שלג

”שָׁמוּר אוֹתִי מֵאוֹהֲבַי וּמִשּׂוֹנְאַי אֶשָּׁמֵר בְּעַצְמִי“
וולטר

”טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק“
משלי, פרק כ"ז, פסוק י'

”טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל“ קהלת, פרק ד', פסוק י"ג

”כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת“ קהלת, פרק ט', פסוק ד'

”נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא“
משלי, פרק כ"ז, פסוק ג'

”שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה“
משלי, פרק י', פסוק י"ב

”מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ“
שיר השירים, פרק ח', פסוק ז'

”בְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִיש“
מסכת אבות

”מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד“
רבי נחמן מברסלב
החודש האחרון
06/06/2018 16:50
נערת הגורל
לא כתבתי בזמן האחרון. כלומר, כתבתי, ואז מחקתי. באותו היום כתבתי בפשטות ובנחמדות, וברגע זה השתנה כשאיימו שישללו את זכותי לתעודת בגרות. זה הסתדר בסוף, אז אין טעם לספר ולהתעסק בזה בינתיים. נותרו פחות מעשרים יום עד לסוף שנת הלימודים. הכיתה הזאת, שנה אחת לפני השנה האחרונה בתיכון, הייתה קשה. מי שאמר שהשנה הזאת היא העמוסה מכולן, צדק. אבל גם זה יעבור.

כמה דברים שקרו בחודש האחרון. ישראל, עם הנציגה נטע, זכתה באירוויזיון בפעם הראשונה מאז שנולדתי, ובפעם השלישית בתולדותיה. בהתחלה, הייתי מאוכזבת. לא בגלל השיר עצמו, פשוט בגלל שחשבתי שנטע היא לא הנציגה המתאימה. אבל כשחלף הזמן התחלתי לאהוב את השיר, הרבה אנשים הימרו על סיכויי זכייה גבוהים וצפיתי בשידור חי באירוויזיון. באמצע הלילה, תוך כדי שיחת טלפון ארוכה עם ידיד, חיכיתי בנשימה עצורה להכרזת המנצחים. כמובן שקיפצתי בחדר מהתרגשות. אני וחברים נוספים כבר מתכננים להגיע לאירוויזיון, בתקווה שיתקיים בשנה הבאה בירושלים. בנוסף לזה, לפני לא הרבה זמן פניתי לרופאת משפחה, כדי לקבל אישור רפואי ליציאה למסע פולין בתחילת השנה הבאה. אני אמנם בריאה, אבל היא ציינה שהשמנתי. זה אמנם נכון, עליתי במשקל בכמה קילוגרמים, אבל זה עדיין גרם לי להזדעף. אני לא בחורה ספורטיבית במיוחד, אני לא פעלתנית גם ככה ובטח שלא לקראת בגרויות. אין לי מה לתרץ את זה, יש לי בעיות כאלה ואחרות, אני פשוט לא אוהבת שמעירים לי על זה. זה גם לא מועיל. לצערי, גם לא נכנסתי לכאן יותר מדי והתעדכנתי בשלומם של האנשים, אבל אני מקווה שכולם במצב טוב.

מילים אחרונות להיום. בזמן האחרון השתנתי, אמנם לא דרסטית אבל עדיין שינויים קטנים באישיות. בין אם ביחס החם שלי לישראל, כמו שכבר כתבתי, ובין אם ברצון לקנות שמלות וחצאיות, דבר שלא כל כך התלהבתי ממנו בעבר ועכשיו מושך אותי. זה קצת משונה, אבל אני נהנית מזה. בכל מקרה, כמו שציינתי בהתחלה, החופש מתקרב וזה העניין העיקרי שלי. כבר נבחנתי בחלק גדול מהבגרויות, נותרו רק עוד שתיים, בהיסטוריה ובסוציולוגיה. מרבית השיעורים התבטלו, כבר מריחים את החופש באוויר. אני מחכה לקיץ שתכף יגיע. אמנם תמיד חם מדי עבורי, אבל זה עדיין מהנה. הקיץ הזה יהיה האחרון שבו אני אתרגש מבגדים קצרים, לישון בשעות שמתאימות לי ולהתעורר ביקיצה טבעית, לטייל עם הכלב שלי בשעות בוקר מוקדמות וללכת לים. כי אחרי זה יש צבא, ולימודי השכלה גבוהה, ועבודה ויתר החיים הבוגרים. בינתיים, אני נהנית מההווה ומחכה לעתיד הקרוב. לשאר אני אדאג בזמן המתאים.

4 תגובות
ישראלית
06/05/2018 20:13
נערת הגורל
בזמן האחרון לא כתבתי. אני מרגישה קצת רע עם עצמי על ההזנחה, גם של הכתיבה וגם של אחרים פה, למרות שקשה לי למצוא מילים בכל אחד מהמקרים. אז אני מתנצלת בפני מי מפה שהרגיש בחסרוני. אז בזמן האחרון לא באמת קורה משהו מעניין במיוחד, יש צפיפות גדולה של מבחנים, בעיקר מתכונות למיניהן, אבל אני כמו מי שאני מוצאת זמן גם לדברים אחרים. תכף בגרויות, הן ממש בפתח, עוד חודשיים מסיימים את השנה. יש גם עבודות הגשה פה ושם, לפעמים אני גם עושה עבודות בשביל כסף. לא שאני במחסור כסף, אבל עדיף שיהיה. 

באתי להגיד משהו. זה קצת מטריד אותי ומפריע לי לנוח, פשוט כי אני נמנעת מלהגיד את זה, למרות שיש לזה חשיבות אצלי. אז במקום ששייך לי אני מתירה לעצמי. עם חששות מסוימים, אבל עדיין. טוב, אז בזמן האחרון נהייתי ציונית. יותר נכון פשוט להגיד שהתחילה להתעצב אצלי זהות של יהודייה ישראלית. זה קצת משעשע, הרי אף פעם לא תפסתי מעצמי כמישהי בעלת זהות דתית או לאומית. היה לי קשה לתפוס את זה, במובן מסוים זה הפחיד אותי. תחושת לאומיות נתפסת ככזו שקושרת בתוכה גזענות או אפליה כלפי עמים אחרים, וזה הרי דבר שאני מתנגדת לו. אבל לילדה קטנה שלומדת בבית הספר על היסטוריה של העם היהודי, כידוע היא לא מלבבת במיוחד, לקח לי זמן להתבגר ולהבדיל בין לאומיות ללאומנות ובין בושה לגיטימית לבין תחושה אקראית. אני לא יכולה להגיד שאני שולטת על זה, לא קמתי בבוקר בהיר אחד והחלטתי להתחיל ולאהוב את הלאום היהודי, את השפה העברית או את ארץ ישראל. מה שנקרא, עם ישראל. יש לי אפילו זיקה קטנה לדת, אני מודה, אבל לא בדיוק כדת אלא יותר כמעין מסורת. הרי כבר שנים תלויה בבית ברכת הבית וברכב תלויה ברכת הדרך, למרות שלא אני ולא אבא שלי דתיים בשום צורה. אבל שנינו צברים וצאצאים לניצולת שואה, וזה מספיק. בכל מקרה, זה פשוט קורה, ואין טעם להתכחש לתחושות האלה. זה אמנם יכול ליצור חיכוכים, אבל אני ממעטת להתעסק בנושאים פוליטיים, והאמת היא שמרבית האנשים שאני מכירה בכלל לא ציוניים והכל בסדר בינינו. אפשר לראות במה שכתבתי עכשיו מעין הודאה, הנה. אני יהודייה, אוהבת ישראל, אוהבת את האנשים בתוכה ומחוצה לה ללא הבדלים. אני יכולה להיות חלק מעם וגם להיות אדם טוב. והייתי צריכה את זה בשביל עצמי, כי קצת קשה לא להגיד את האמת כפי שאני רואה אותה.

13 תגובות
אהבה
23/04/2018 00:43
נערת הגורל
אני אוהבת אותו. אלוהים, הלוואי ולא הייתי אוהבת אותו.  אהבה, ברמה הבסיסית, היא דבר נחמד. קלישאות טובות ויפות מבוססות עליה, מפרפרים לבטן ועד התרגשויות וחיוכים קטנים. היום היה לו יום הולדת, ובהפסקה הגדולה יחד עם תוספת זמן שבה חלק מתלמידי השכבה נמצאו במבחן, הוא בילה איתנו, למרות שמרבית בית הספר הצטופף במבנה. ובמהלך כל הזמן הזה, שנערך בסביבות שעה, התרגשתי בתוכי. מכל הצטלבות של העיניים, מכל מגע בכפות הידיים. כאילו שזאת אינטימיות מסוימת. מעולם לא נגעתי לחברים שלי בכפות הידיים, וזה למרות שאנחנו מתחבקים ומרגישים בנוח זה ליד זה. זה פשוט משהו לא נהוג, אבל חיפשתי תירוצים לגעת בו פה ושם. טוב, זה כתוב רע יותר משחשבתי שזה ייכתב, אבל אני מקווה שהכוונה מובנת. פעם אחת להניח את כף היד שלי על שלו, בפעם אחרת פשוט לאחוז ביד שלו לרגע. אני מנסה לעשות את זה בטבעיות, ועוד לא ראיתי מקרה שבו הוא הביע חוסר נוחות. רק בזמן הכתיבה עצמה, אני מבינה בדיעבד כמה זה משונה ומטופש. לנסות להחטיף נגיעות? לחייך ולפקוח עיניים גדולות? להתיישב בקרבה יתרה? מי, למען השם, יעשה דבר כזה? ואם זה כן מפריע לו, ולא הבחנתי או שהוא מסתיר? לעזאזל, אני לא חושבת על הדברים האלה?!

כבר ציינתי את זה בעבר, אבל עוד מילדות הייתי רומנטיקנית. אבל כשהייתי קטנה חשבתי על דברים כמו חיבוקים, חיוכים ואפילו נשיקה, שלא נאמר נשיקה ראשונה. ואז השנים חלפו, ואמנם אני עוד נחשבת קטינה על פי החוק ואני לא תופסת מעצמי אישה מבוגרת, אבל באיזשהו מקום ההורמונים והאינסטינקטים תופסים מקום רחב. או במילים פשוטות, נהייתי הרבה יותר חרמנית. מה אפשר לעשות? כשעברתי מחלומות על נשיקות פרפר על השפתיים במהירות אל פנטזיות מיניות מענגות, הרגשתי כאילו הרומנטיקה דעכה. אהבה, זה עניין של ילדים. גם כשאני מסתכלת על ההתאהבות הקודמת, לפני הנוכחית, זה קרה אמנם בשנים האחרונות, אבל התחושה הייתה הרבה יותר ילדותית ולא זהה למה שקורה עכשיו. האמת היא שסטיתי ממה שניסיתי להגיד במקור. האהבה שלי, גם בצורה הפשוטה שלה, מתקיימת עכשיו. היא חזרה, וזה נותן לי סוג של אושר. אני רוצה לנשק אותו, אני רוצה שהוא ינשק אותי. אני לא רוצה ממנו יחסי מין סתם ככה כדי לספק את עצמי, אני פשוט אוהבת אותו. וכן, וואו, אני קופצת מהר. מנשיקה, ליחסי מין, לזוגיות, לסערת רגשות ומה לא. האהבה פשוט גדלה בתוכי, אבל אני מזכירה לעצמי להירגע. אנחנו נפגשים לעתים רחוקות יחסית, השיחות שלנו לפעמים גולשות למבוכה, אני מסתכלת על עצמי מהיום בצהריים במבט לאחור ורואה טמבלית. לפעמים אני מנהלת וויכוח ביני לבין עצמי, אם אני משלה את עצמי בכל מני דברים או אם יש לאהבה הזאת סיכוי. האמת, כל פעם שאני מדמיינת לעצמי נשיקה בינינו, זה כמו לקחת שאיפה גדולה ולהיות בענן משל עצמי.

האמת, לכתיבה הזאת לא הייתה ממש נקודה להעביר. לא איזה עול שהייתי חייבת לפרוק במידית, פשוט תחושה של אהבה שרציתי להעביר במקום הפרטי שלי. והערמתי פה קלישאות על גבי קלישאות על האהבה שלי לבחור שספק שבכלל חושב עליי באותה הצורה, או שאולי כן, או שאולי לא, אני מתחבטת בנושא הזה, אז לפחות קצת להעביר מתחושת האושר וההתאהבות.

12 תגובות
יזכור
12/04/2018 22:12
נערת הגורל
אחרי כל מני דברים, בין היתר המסע לפולין שמתקרב וטקס יום השואה שבו התבקשתי להדליק נר לכבוד ניצול שואה מהמשפחה, גיליתי שהיו ניצולי שואה במשפחה שלי. אני מרגישה מחויבת לספר את הסיפור, משתי סיבות. קודם כול, כי היום התוודעתי לכל הסיפור בשלמותו. בנוסף לזה, אני רוצה לרשום את זה כדי שזה יהיה מתועד ואני אוכל להיזכר בזה, וגם כי זה המקום הכי נגיש ומהיר לעשות את זה. הסיבה האחרונה היא שהבלוג הכל כך חשוב בשבילי נראה לי מקום ראוי מספיק בשביל לכתוב את כולו. אז לפני שאתחיל לספר את הסיפור, כדאי לעשות היכרות קצרה עם העץ המשפחתי.

שרה ובני היו זוג נשוי. הם הביאו לעולם שני ילדים, בן ובת, שענו לשמות שמעון וציפורה. 
ציפורה התחתנה עם בחור בשם דוד, והם הביאו לעולם שלושה ילדים: עידית, רונן ועופר.
רונן הביא לעולם בת אחת. זאת אני.

שרה נוימן, יהודייה ממוצא פולני. נולדה בעיר וורשה שבפולין, והייתה ילדה בגיל 9 בפרוץ מלחמת העולם השנייה. בעקבות הנסיבות, בין היתר השמועות שהסתובבו על ליל הבדולח ואירועים אנטישמיים אחרים, המשפחה פוזרה ושרה נותרה לבדה. כילדה קטנה, שרה הסתובבה ברחובות פולין. היא נראתה "ארית" - בלונדינית כחולת עיניים, ואף אחד לא העלה על דעתו שמדובר ביהודייה. האנשים חשבו שהיא סתם מסתובבת ברחובות, או שהיא חסרת בית רגילה. במשך כמה שנים היא הסתובבה ברחובות, חיפשה אוכל בחיטוט בפחי הזבל והתהלכה יחפה במינוס עשרים מעלות במהלך החורף הפולני. לאחר השנים הללו, עדיין במהלך המלחמה, איכרים פולנים החליטו  ”לאמץ“ אותה. מאחר והיה ניתן לגלות שהיא לא בת משפחתם, הם הסתירו אותה בתוך חור באדמה. במהלך שנות המלחמה, בשלב מסוים האוכל היה יקר יותר מסיגריות, ולכן שרה התחילה לעשן בסביבות גיל 9-12. בסוף המלחמה, שרה עלתה לארץ-ישראל, שם פגשה את בני, מי שיהיה בעלה ואבי ילדיה בעתיד. בנוסף לכך, בארץ התרחש איחוד משפחות, שהתבצע באמצעות לוחות ועליהם שמותיהם של אנשים ושמות משפחה. שרה התאחדה עם אביה וסבה, שרק הם שרדו. יתר המשפחה, בין היתר שני אחיה, נספו בשואה בנסיבות לא ידועות. בשלב מסוים, כשאבא שלי היה ילד, הוא הגיע לבית סבא וסבתא מדי חופשת קיץ, מה גם שהם היו עושים הרבה שמרטפות על האחים. במקרה, אבא שלי הגיע לבדו לבית שלהם ביום השואה. הוא סיפר לי שהיא לא נהגה לדבר על התקופה ההיא, אבל באותו היום היא התחילה איתו שיחה ואמרה לו: ”אתה יודע, היום הזה קשה לי במיוחד“, ומשם סיפרה לו את מרבית הסיפור שלה. אבא סיפר שהיא הייתה אישה אופטימית שאהבה לצאת, להיות עם הנכדים, לטייל וללכת לים. היא נפטרה ב-1995 מסרטן ריאות, כשהייתה בת 80. האיכרים הפולניים נותרו אלמוניים ואיננו יודעים את זהותם, אבל מבחינתנו הם חסידי אומות העולם.

בני, או בשמו הפולני בנייק, נולד גם כן כיהודי בפולין. הוא גם כן שמע שמועות וחשש מהאירועים שהתרחשו, ולכן החליט לעקור מפולין ועבר לרוסיה, שם הרוסים חיו יותר טוב. הוא הצטרף אל שורות הצבא הרוסי ונלחם בנאצים, שם במהלך הלחימה גם נפצע ברגלו. לאחר מכן, עלה לארץ-ישראל וגילה שמשפחתו כולה נספתה בשואה, ללא ניצול, אפילו אחד, מלבדו. בישראל הוא הכיר את שרה, כשהיה ביניהם הפרש גילאים של כמה שנים, אבל כשהתבגרו הם התחתנו ועברו דירה. באחת הדירות, הם גילו שהשכן שלהם הוא אדם שבני מכיר. במקרה הזה יש שתי גרסאות: הגרסה של שרה אשתו, שסיפרה אותה לאבא שלי כשהיה ילד, והגרסה של שמעון בנו שסיפר אותה היום. שרה טענה שמדובר באדם שלחם לצידו בצבא הרוסי, ושמעון טען שמדובר בחבר ילדות שהכיר מפולין. איננו יכולים לאשר או להפריך אף אחת מהגרסאות, מאחר ושניהם כבר נפטרו. בכל מקרה, מדובר ביהודי שעלה לישראל גם כן והיה מכר קרוב של בני. הם נותרו חברים במשך השנים ביחסי שכנות טובים, והוא אף ביקר את בית המשפחה לעתים קרובות. בכל מקרה, כשבני הכיר את שרה הם היו במצב כלכלי קשה, וזאת הייתה הדאגה העיקרית שלו. במשך השנים בני עבד במפעל מפורסם כלשהו, ולאחר מכן עבד כסנדלר - ”מקצוע יהודי“, אבא שלי צחק - ותיקן נעליים ונעלי ספורט. אחרי זה הוא עבר לעבוד בסלילת כבישים. העבודה הייתה מכובדת והוא עזר בסלילת כבישים מרכזיים, ואבא סיפר שבני נהג להתגאות בכך שהוא בנה את הכבישים הגדולים בישראל. הוא נפטר גם כן ב-1995, רק כמה שבועות אחרי פטירתה של אשתו שרה.

ועכשיו לשמעון, הבן שלהם. אין הרבה מה לספר עליו, מלבד שהוא אחיה של סבתי, דור שני לניצולי שואה, והוא היחיד שחי עד היום, כי גם הוריו וגם אחותו כבר נפטרו. אבל יש עליו סיפור יפה. בהתחלה שמעון היה רווק לתקופה ארוכה, ואבא שלי אמר לו דבר כזה:  ”אם תישאר בלי ילדים כל חייך, אני אשנה את שם המשפחה שלי לשם נוימן“. זה לא קרה בסופו של דבר, כי שמעון עדיין חי, וגם כי הוא הביא לעולם חמישה ילדים. בכל מקרה, זה יפה בעיניי. 

8 תגובות
הדובי
08/04/2018 00:05
נערת הגורל
הדובי שלי הוחזר.
שלשום, ביום חמישי באמצע הלילה, גיליתי שאבא שלי לקח את הדובי שלי ונתן אותו לאדם אחר. ברגע ששמתי לב התחלתי להיבהל, שאלתי אותו והרוחות התלהטו במהירות. הסתבר שאבא שלי נתן אותו כתרומה לאנשים שבמקרה רצו דובי ופשוט החליף אותו בצעצוע פרוותי קטן של כלב, במחשבה שזה לא יפריע לי. אלא שזה הפריע לי, הוא אמנם אמר בעצבנות שהוא יחזיר את הדובי אבל לא האמנתי לו במיוחד. הוא העלים לי שני צעצועים נוספים בעבר, אבל הייתי ילדה קטנה והוא הצליח לפטור אותי מזה. בכל מקרה, באותו הלילה בכיתי וכעסתי עליו ועל העולם באופן כללי. מיהרתי לפנות ולכתוב, כשהייתי בעצבים ולא עניינו אותי הדאגות הקודמות, רק רציתי את הדובי ההוא.

כשהייתי קטנה, הייתה לי חברה מהרחוב בשם סנדרה. היינו מיודדות במשך שנים, עד שהקשר נותק בנסיבות טבעיות. היא הייתה קטנה ממני בכמה שנים, נמוכה ממני, היה לה עור בהיר במיוחד ושיער שחור קצוץ. היא תמיד הייתה יוצאת עם אמא או סבתא שלה, והסבתא הייתה יוצאת עם הכלב שלהם. זה היה כלב נמוך בגודל בינוני, עם פרווה שחורה ולבנה, היה עליו קולר סגול והוא היה מבוגר ועייף מאוד. היחסים ביני לבין סנדרה היו רעילים, במובן מסוים. אמנם הייתה בינינו ידידות, אבל גם הרבה מתחים ותחרותיות. אני לא יכולה להגיד שבאמת חיבבתי אותה, אבל בדיעבד אני גם לא מחבבת את הילדה שהייתי. למרות החסרונות, גרנו באותה השכונה והיינו יוצאות יחד לרחוב מול הבתים של שתינו. היינו מטפסות על המקלטים, מדברות המון, משחקות בכדור או באופניים וחוזרות מלוכלכות כשהיה כבר חשוך בחוץ. יום אחד, כשכבר היה חשוך, שמתי לב שליד אחד הפחים הגדולים יש דובי פרוותי ומרשים. רציתי אותו לעצמי, אבל ידעתי שאם אני אקח אותו היא תרצה אותו גם כן ויתפתח וויכוח. הרחקתי אותה בכוונה מאזור הפח והמשכנו לשחק כרגיל, עד שווידאתי שהיא הלכה חזרה אל הביתה שלה. עדיין הייתי מוטרדת, אז ניגשתי אל הפח, התבוננתי בדובי, חטפתי אותו והתחלתי לרוץ הביתה. לזכותי ייאמר שלמרות שאף פעם לא הייתי בכושר, הריצה שלי תמיד מהירה במיוחד. אימצתי את הדובי אל החזה ורצתי את הרחוב, כולל המדרגות שהפרידו בין הרחובות ואת המדרגות עד לקומה הרביעית לדירה שהיא הבית שלי. אבא פתח לי את הדלת, והייתי מחובקת עם הדובי ומרוצה. 

הדובי הזה ישב על המדפים בחדר שלי במשך שנים. זה נשמע מטופש, ובטח לא משהו לבכות עליו, אבל אני נקשרת לדברים. מהיום אני יכולה להגיד שהתקופה אז, כשהייתי ילדה קטנה בבית הספר היסודי שהתרוצצה ברחוב, הייתה טובה. הרבה דברים נראו לי רעים כילדה, אבל בעצם היה לי טוב יותר, בהרבה מובנים. הילדות שלי לא הייתה פשוטה, אני לא יכולה להעמיד פנים שכן. סבלתי ואני עדיין סובלת, אני גוררת איתי הרבה מטענים מהעבר. אבל יש לזה צדדים חיוביים ושליליים. בכל מקרה, בחזרה לדובי ולהווה.  ביום שישי הייתי מדוכדכת. לא קמתי מהמיטה, לא הגפתי את התריסים, אכלתי מעט ונתתי לאבא שלי לטייל עם הכלב. אין לי מה להגיד, זה היה יום רע שבו הייתי מדוכדכת. הדובי היה גורם מרכזי, למרות שהיו עוד דברים. אני מתביישת בזה בתוך עצמי, הרי זה רק דובי, אבל אין מה לעשות. בשישי בערב אבא שלי חזר מאירוע, ובתוך שקית היה הדובי שלי. חיבקתי ונישקתי והודיתי לו, וכמובן שהצלחתי לישון בשקט. אני אוהבת את הדובי, ואת אבא.

10 תגובות
דובי ובכי
06/04/2018 00:58
נערת הגורל
יש לי דובי.
לא, סליחה, היה לי דובי.
דובי חום, פרוותי, עם אף שהיה עשוי מחתיכת בד קטנה.
ואבא שלי זרק אותו. או נתן אותו. אלוהים יודע איפה זה עכשיו.
אני בסערת רגשות ומותר לי. ואני הולכת להתבכיין ולצרוח על זה כמה שאני רוצה ומתי שאני רוצה.
זאת לא הפעם הראשונה שאבא שלי מעלים לי צעצועים. הצעצועים שלי חשובים לי, הם איתי שנים. אני זוכרת שראיתי אותו ברחוב ליד הפח ורצתי לקחת אותו. אהבתי את הדובי הזה והוא עבר איתי כמה דירות. הוא עבר איתי כמה שנים. זה שלי.
לא מעניין אותי שאני בת 16, או בתיכון, או מתבגרת, או צריכה להתבגר, לא מעניין אותי. לא מעניין אותי שיש צרות גדולות יותר בעולם, לא מעניין אותי שיש לי עבודות הגשה מטומטמות, לא מעניין אותי שצריך להירגע ולא מעניין אותי כלום חוץ מזה שיחזירו לי את הדובי שלי ואני אוכל לישון בשקט.
מותר לי לבכות ולהיחנק בגלל הדובי. זה הדובי שלי. לא של אבא שלי ולא של אף אחד אחר.
אבא שלי לקח אותו ממני. למה? כי זה היה גדול מדי והוא לא חשב שאני צריכה את זה. ברור שהוא לא חשב. למה שיחשוב? לא, סה"כ עוד איזה פריט מטופש של הבת שלו, לא משהו שצריך לחשוב עליו, או לשאול אותה, או לא יודעת, לא להעלים לה פריטים, לעזאזל! בפעם השלישית. והוא ישכח. כמו שהוא תמיד שוכח מהפריטים שהם של הבת שלו. אין לי כוח, ואין לי עצבים, ואין לי סבלנות. למה לגעת בפריטים שלי. מי ישמע, כמה טוב לי ונהדר לי בחיים שאני לא צריכה את הפריטים המסכנים שלי. ממש אין בעיות על פני כדור הארץ חוץ מהדובי שלי, נכון? זה מה שמפריע לעולם הזה? זה למה צריך לקחת את הדובי הזה?!
הוא שם לי איזה בובת כלב מסריחה במקום. ממש אני לא אשים לב. זרקתי את זה לסלון. מחר בבוקר אני אדרוש שהוא יעיף אותה מהבית. מצידי שייתן אותה, שיזרוק אותה או שישרוף אותה. זה לא תחליף לכלום ואני לא רוצה לראות את זה.
אני מתבכיינת כי אני רוצה להתבכיין. כי אני מתוסכלת וכועסת ואני לא רוצה לחכות ולהירגע ולהבין שזה דובי צעצוע. אני רוצה לבכות, ואני אבכה עד מחר, כי אני רוצה וזאת זכותי המלאה. אז אני אבכה. אני אבכה ואיחנק ואצרח עד השמיים ושכל העולם יידע ויישמע. למה? כי נמאס לי שכל פעם, כל פעם, צריך לסבול איזה שטות אחרת. כל פעם מחדש לסבול ולסבול ולהתייסר על איזה משהו אחר, כל פעם החיים מכים אותך במשהו, ולא, אני לא רוצה להגיד תודה על מה שיש לי. אני רוצה לכעוס. אבא שלי לוקח לי פריטים שהיו איתי בילדות מבלי למצמץ וזה לגיטימי לבכות וצעוק.

אז כן, אם זה לא הובן, אני כועסת עכשיו, ברגע זה ממש.
3 תגובות
מוות
26/03/2018 19:28
נערת הגורל
לפעמים אני חושבת על מוות.

פעם אחת זה היה בחדר 603. זאת הייתה אמורה להיות תחילתה של חופשת הפסח, אבל חויבנו להגיע לשיעורים נוספים בבית הספר. זאת הייתה כיתה רחבה ומוארת, מרבית החובות הרגילות לא התקיימו, חוץ מנוכחות ושמירה על השקט, וכולם עשו כרצונם. התלמידים לבשו מה שהם רוצים והתיישבו עם שולחנות מחוברים לחברים שלהם. המחנכת שלנו נכנסה באמצע אחד השיעורים, בדקה נוכחות ורגע לפני שיצאה הודיעה לנו דבר שלא ציפינו לו. אמא של אחד התלמידים עומדת למות. אותו התלמיד הוא מי שהיה ידיד, חבר טוב בשבילי. הקשר בינינו נותק בנסיבות לא ברורות מבחינתי, וההודעה הזו הייתה הלם בשביל הכיתה. אני כמובן, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא דיברנו כבר תקופה. באופן אירוני בצורה מרושעת, זה גם היה יום ההולדת שלו. כולם שלחו לו הודעות מזל טוב ונהנו מהעוגה והבלונים שהוא הביא לכיתה. לא נהניתי מכל הסיבות האפשריות. תמיד ידענו שמדובר באם יחידנית למספר ילדים ואישה שחלתה בעברה. מי יודע מה יהיה על הילדים האלה, כשהבוגרות עוד לא סיימו את שנות העשרים והצעירים עוד בבתי הספר. ככה או ככה, מסתבר שהמחלה חזרה וכבר אין דרכי טיפול או מרפא. כמו שהמורה קראה לזה, בשורת איוב. נותר רק לחכות ולצפות לגרוע מכל. זה היה ניסוח עקיף שלא כלל בתוכו את המילים מוות או סרטן, אבל כולנו הכרנו וידענו. הבן שלה היה חבר טוב שלי. לא שכחתי אותו, גם אם הוא שכח. אני לא יודעת מה הוא יודע, אם הוא יודע בכלל שסיפרו לנו על המצב הזה. נפגשנו במקריות פעמיים. לא החלפנו מילה.

בפעמים אחרות זה היה באמצע הלילה. בשעות מאוחרות, כשניסיתי להירדם בלי הצלחה. הייתי מכוסה בשמיכה, הכלב שלי נרדם לידי והטלוויזיה פעלה ושידרה תכנית אירוח או ערוץ אקראי שבחרתי בו. בלילות האלו הייתי חרדה לחיי. לא הייתי בטוחה מה יקרה אם פתאום אני אמות, אם החיים שלי לא יגיעו לאן שאני רוצה להגיע ובעצם בזבזתי הרבה שנים על כלום, הכנה לעתיד שלא יתקיים. לפעמים אני מתארת את עצמי בתורה אישה מבוגרת, שהקימה את המשפחה שרצתה, אבל הזמן שלה כבר הגיעה והיא צריכה למות. אם יהיה לי בעל וילדים שאני אצטרך להיפרד מהם, אם אני אהיה לבד או לצידם. בכל הגילאים ובכל המצבים, אני לא יודעת מה יכול לקרות. אם אני אמות בשקט במיטה מבלי להשים לב, אם אהיה בזירת פיגוע או באסון טבע, אם תפרוץ מלחמה, אם אחלה במחלה חשוכת מרפא, אם אהיה בתאונה קטלנית.
כמובן שנרדמתי והתעוררתי לימים הבאים בסופו של דבר, אבל פה ושם עוד יש לילות כאלה.



עדכון, 3.4.2018
לפני חמישה ימים נשלחה אליי הודעה פתאומית מידיד שלי. ניהלנו שיחה קצרה ומשונה שבסופה התנצלנו והשלמנו, לפחות באופן רשמי. לפני שלושה ימים אמא שלו נפטרה. התוודעתי לזה בזמן שהתארחתי בבית המשפחה המורחבת, שנמצא במרכז הארץ, והתעסקתי בפלאפון. קראתי טקסט ארוך שנכתב על ידי בחורה זרה, שנחתם במילים יהי זכרה ברוך. לא דיברנו מאז. ת.נ.צ.ב.ה.
9 תגובות
כאב ראש
18/03/2018 23:51
נערת הגורל
לפני כמה שנים, הייתה פרסומת על תרופה שהקלה על כאבי ראש. כל הפרסומת הראתה אנשים שדיברו במהירות וחזרו הרבה פעמים על טקסט שהיה מורכב מהמילים ”כאב ראש“. פרסומת אמנם יצירתית, אבל היא בעצמה גרמה לכאב ראש. נזכרתי בפרסומת הזאת בעקבות כאב הראש שאני חווה מאז שעות הצהריים, נמשך עד לערב ובעצם גם עד עכשיו. 
אפשר להגיד שכאב הראש הזה, מעבר לכאב הפיזי וחוסר הנוחות, די משקף את כל מה שעובר עליי. כל מה שאני עושה גורם לי לכאבי ראש, בדרך כזאת או אחרת. העור שלי מלא בפצעים מחוטטים ובאדמומיות; יש לי שומנים עודפים וממש אין לי כוח לחשוב על ניקיון יסודי בצורת ספורט או תזונה; המוח שלי הוא מכונה מקרטעת שעושה רק את מה שהיא מחויבת לעשות. אז אפשר להגיד שבאופן כללי אני די שחוקה, הראש שלי כואב בכל המובנים. אין לי כוח למבחנים, המחשבה על עבודות עושה לי כאבי ראש נוספים, כל דקה שעוברת אמנם חולפת אבל הדקה שאחריה מרגישה בדיוק באותה הצורה. די, נמאס לי, אני לא יכולה יותר, כל היום אני חנוקה וכל הגוף והמחשבות שלי כואבות, אני לא יכולה להמשיך עם השחיקה הזאת. אני כותבת פה כל מני שורות ספק מנסות להתחכם ספק מלאות במטען רגשי ומחפשת תמונות יפות באינטרנט לעטר את כל זה. אני כמו סוס שרותמים לעגלה ומכריחים אותו להמשיך ללכת עד סוף חייו. מה זה משנה, זה לא משנה בכלל, הימים האלה הם כלום, כלום ושום דבר. אולי אתם מכירים את ההרגשה הזאת. אתם לא חיים, אתם פשוט קיימים. עוברים מיום ליום בלי לעשות כלום, מתפללים להישאר בשינה כי היום הבא לא יהיה טוב יותר. הוא יהיה סתם עוד יום. אתם שחוקים לחלוטין מכל מה שאתם עושים, אתם מתנדפים. טוב, אז יש לי כאב ראש. אני נמחקת. אני מתנדפת. ככה אני מרגישה.

1 תגובות
נשיקות
09/03/2018 23:03
נערת הגורל
כשהייתי קטנה, חברה הגיעה אליי הביתה. היינו קטנות, למדנו יחד בשכבות הנמוכות בבית הספר היסודי. באותו היום העברנו יחד את הבוקר והצהריים, היא הייתה חברה טובה. אני זוכרת את השם המלא ואת המראה שלה, היא הייתה גבוהה, רזה, עם שיער חלק ודליל בצבע דהוי שהגיע עד הכתפיים. בתחילת היום הקמנו מבנה בסלון שהיה עשוי מכריות, שמיכות וצעצועים רכים. בהמשך היום, כשאבא שלי הודיע לנו שהוא הולך לישון, החלטנו לעבור לחדר שלי ולשחק משחקים אחרים. היא הציעה את המשחקים, אני לא זוכרת אותם במדויק, מלבד שהצענו רופאה ומאובחנת, אבל זה היה קצת שונה. אני אגיע לשורה התחתונה. היינו בחדר, סגרנו את הדלת ואת החלונות, החשכנו את האור, שכבנו זו לצד זו על המיטה שלי והתנשקנו. כמו שזה נשמע, לא נשיקה על היד או על הלחי. נשיקות בפה. בשלב מסוים במקום לשכב בשני הצדדים, עליתי מעליה והמשכנו להתנשק. היינו לבושות בכל הזמן הזה ולא הייתה שום רמיזה או התפתחות לכיוון המיני. אחרי כמה נשיקות היא הציעה שנתנשק עם הלשון, סירבתי ואמרתי שאני לא רוצה. המשכנו להתנשק עוד קצת, שמענו רעש מהחדר של אבא ומיהרנו לסיים. יצאנו חזרה אל הסלון, אור השמש סנוור אותי לרגע והלכנו לשחק. לא כמו קודם, אלה כמו משחקים רגילים שהיו בבוקר, משחקים של ילדות קטנות. המשכנו לדבר ולהתנהג כרגיל, לא הרגשנו אפילו שמץ של אי נוחות. המשכנו לדבר עוד הרבה זמן אחרי זה, היינו באות אחת לבית של השנייה, גם כשהיא עברה דירה לאזור מרוחק של העיר המשכתי לבקש מאבא שלי להסיע אותי אליה. עד שהקשר נותק עם מעבר דירה נוסף שלה אחרי כמה שנים, באופן טבעי.

זה מקרה משונה. זה לא מקרה מהסוג שיכל להיות או להתפרש רע. זה לא היה מין: אלה פשוט היו נשיקות. לא נוצלתי: היא הציעה ואני הסכמתי ברצון שלם. לא גיליתי נטייה מינית שונה: למרות שהאנשים הכי קרובים וחשובים בשבילי במשפחה, אבא שלי ודודה שלי, תמיד דאגו להבהיר שאין להם בעיה עם כל  נטייה מינית שתהיה לי. פשוט מעולם לא נמשכתי לנשים ואני גם לא נמשכת. אם כבר, נמשכתי מינית ורומנטית לכל מני גברים. אז אם לא מדובר בשני הדברים האלו, מה בכלל היה האינטרס שלי, בתור ילדה קטנה, להתנשק עם חברה שלי?
אני מניחה שאני לא יכולה לדעת. אני יכולה לשער שזה שילוב של זה שהייתי קטנה, סקרנית ורומנטיקנית. רק היום, שנים אחרי אותו היום, אני מבינה כמה לא הגיוני ולא ברור זה היה. הייתי נזכרת, פעם בהרבה זמן, במקרה הזה. הבנתי מאוחר יותר שמדובר במקרה מביך, ולא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד. זה לא מסוג הדברים שאנשים מקבלים. איך מספרים דבר כזה, איך מסבירים דבר כזה. האמת, אני לא יודעת. 
אני פשוט רוצה לשתף את זה. זה עלה לי בזיכרון כשרציתי לכתוב על מין ועל אהבה. אלה נושאים שבדרך כלל מאוד מושכים אותי אבל בו זמנית גם גורמים לי הרבה בושה. אולי בהזדמנות אחרת, אבל בינתיים זה מה שהעליתי על הכתב והצפתי את הנושא הישן. זה חלק משונה מהעבר שלי, קצת משעשע וקצת גורם להסמיק. זה לא ממש גורם לי בושה גדולה, אבל זה גם לא משהו שמדברים עליו עם אחרים. אני שמחה שיש לי את המקום שלי לכתוב את זה. זה פשוט סיפור מהחיים. הסיפור על הנשיקות שהיו לי.

15 תגובות
עבודה
05/03/2018 23:35
נערת הגורל
לפני פחות משעה כתבתי, ערכתי, שמרתי וסיימתי מטלה. המטלה מיועדת לרכז השכבה שלי, שכנראה אי שם בצוות המורים מישהו יבדוק אותה ויחליט אם לאפשר לי להמשיך בתהליכי הקבלה למסע פולין. יש לי רגשות מעורבים בנוגע למטלה הזאת: מצד אחד היא הייתה מעניינת מבחינת קריאה וכתיבה, מצד שני היא הייתה כפויה, מקורות המידע היו סותרים ולא הייתה בה תועלת ממשית.
לפני חמישה ימים, ביום הראשון של החודש, התנדבתי בכנס. הכנס עוסק בתחביב גדול שלי, אנימה ומנגה. בין לבין כמובן יש גם עיסוק מכובד בתרבות יפן, מדע בדיוני ופנטזיה, עבודות יד והרצאות מעניינות. אבל לעניין, נרשמתי להתנדבות. ליתר דיוק, נרשמתי כאחת מהעובדות במשמרת בוקר בקופות. בקופות יש שלושה תפקידים: מכירת כרטיסים, סריקת כרטיסים והדבקת צמיד. ביחד עם ידיד שלי, היינו צמד של סריקה והדבקת צמידים. אני מניחה שהמונח הדבקת צמידים נשמע משונה, אז אני אסביר. סגל הכנס נתן לנו שורות נייר ארוכות וסגולות, שכדי להפוך אותן לצמיד צריך לעטוף אותם מסביב לפרק כף היד של האנשים ולתלוש מהן מעין מדבקה משולשת. זה מעיק יותר משזה נשמע, מכל מני סיבות. דבר ראשון, הנסיבות. מערכת חדשה בשילוב עם תקלות טכניות זה מתכון לעיכוב בטוח, מה שבאמת קרה והפתיחה התעכבה בכמעט שעתיים. הכנס הזה, מעבר לזה שבאים אליו אנשים גם ממדינות זרות, הוא פשוט ענק ומכיל מאות אנשים. מה שיצר עומס גדול של אנשים ממהרים ומבולבלים. דבר שני, החזרה האין סופית על אותו המעשה מבלי שהתור מתקצר היא מתישה. דבר שלישי, אנשים לא ידעו או לא הבינו שצריך להושיט את היד לעברי, ולכן הייתי צריכה לעמוד במקום לשבת, כדי שאוכל לקחת את היד שלהם בזריזות, להדביק את הצמיד ולהמשיך לאדם הבא. בהמשך היום זה פשוט עיקם ועייף אותי, מה שהוביל לכאבים ברגליים ובגב. דבר רביעי, התקיימה הגרלה בכנס שכדי להשתתף בה היה צריך לשמור את הכרטיסים. זה היה הדבר המעייף והמטופש ביותר שקרה בכנס. ידיד שלי, הסורק, העיר לכל אדם שייקח את הכרטיס וחזר על זה שוב ושוב. אני מזכירה, מדובר במאות אנשים שנכנסו. לא היה עדיף להשים שלט בכניסה בנוגע לזה?
בכל מקרה, הגעתי לכנס בשעה 7:00 בבוקר. לפרוטוקול, אני מתגוררת דרומית לכנס והייתי צריכה לעלות על האוטובוס ב6:00, שלא נדבר על זה שהתעוררתי בשעה 5:00. התדרוך היה אמור להתחיל בשעה הזו, מה שהתברר בתור שטות מוחלטת. בפועל התרוצצתי בבנייני הכנס עם תג, בין חדר המתנדבים לבין הסגל ונהניתי להתארגן. גם המשמרת הייתה אמורה להתחיל ב8:00, אבל כאמור היא התעכבה והתחילה בערך ב10:00 והסתיימה ב13:00. עבדתי כמו חמור, או אתון במקרה שלי.

אני מספרת את כל זה, מה שעבר עליי בזמן הזה, בגלל שזאת השגרה שלי בזמן האחרון, עבודה. עבודה מבחינתי מתחלקת לשניים: עבודה מהסוג הרע, המצוי והלא רצוי. מסוג העבודות שמטילים בבתי הספר, באוניברסיטאות, בהתמחויות, בכל מני מקומות עבודה שלא באמת רצית לעבוד בהם מלכתחילה או בכל מערכת אחרת שכל קיומה מצטמצם לבירוקרטיה ועושים כי התקנון קבע והתקנון מקודש. הסוג השני, עבודה מהסוג הטוב. או כמו שאני מגדירה את זה, עבודה שהיית מוכן לקבל על עצמך גם ללא תמורה. עבודה שעושים אולי גם מתוך הכרח מסוים, אבל גם מתוך בחירה, רצון ואפילו קצת הנאה. אני זוכרת, כשהייתי קטנה וצפיתי בסדרות טלוויזיה, סרטי קולנוע או פשוט קראתי ספרים, לא משנה מאיזה תקופה - הנאה ועבודה לא היו משתלבות. אתם מכירים את זה, התבנית הקבועה של פקיד משועמם שבוהה בקירות בטון ומקשיב לשעון מתקתק בתקווה לחזור הביתה מוקדם. בהתחשב במה שחוויתי, עבודה שחורה היא לא בהכרח עבודה רעה. אני נהנית מסידור, ניקיון, ארגון, תיוק, כל מני שטויות כאלה ואחרות. גם עבודה קשה היא תמיד רעה, היא פשוט קשה. הייתי מוכנה לעבוד עוד הרבה שעות בכנס אם היה ניתן לי, למרות העייפות וכאבי השרירים וכאבי הראש, פשוט כי זה היה מספק.

עוד סיבה שבגללה אני מספרת את זה, זה בגלל שהרבה פעמים יוצא לי לחשוב על העתיד. בגרות, צבא, אוניברסיטה, תעסוקה, עניינים. ואני תוהה ביני לבין עצמי, איפה אני אמצא את עצמי? איזה תפקיד אני אמלא בצבא, באיזה מקצוע אני אבחר, לאן אני אלך לעבוד? כל מני שאלות כאלה ואחרות. השאלות האלה, כמו שציינתי בעבר, לא מטרידות אותי כמו קודם ומפריעות לי לנוח. וזה לא רק על העתיד הכללי, כמו הקמת משפחה, אזור מגורים או העתיד של חיות המחמד שלי. זה פשוט עוסק בעבודה. אני עובדת בכל מני זוטות שאחרים לא רוצים לבצע, מצליחה לאגור כמה מאות שקלים ולקנות את מה שאני רוצה. ספרים, סיכות, מדבקות, קישוטים לחדר. אבל זה מה שקורה בינתיים. לפעמים, בשקט ובלילה, מתחת לשמיכה, אני חושבת. צצות לי שאלות, מה מצפה לי העתיד? אני אצליח לנווט בעולם? אני אהיה עצמאית? יהיו לי הזדמנויות? איך החיים שלי יהיו? היצר שלי לעבודה ידוכא, כמו היצר שלי ללמוד? או שאולי אני אפרח? אני טיפוס שעובד. אני כן אוהבת מנוחה, כמו כולם, אבל אני אוהבת ליצור. משהו ממשי או חוויות, אני יכולה לקחת על עצמי נימה אופטימית לפעמים. אבל אני צריכה גם לעשות, לראות, לפעול. מה ייצא מזה בסוף?

5 תגובות
סתם
24/02/2018 23:48
נערת הגורל
תקציר הזמן האחרון, הכל סתמי בעיניי.

אם לפני יומיים רציתי לכתוב שאני משועממת ודחיתי את זה, היום אני רוצה לכתוב שאני משועממת ומאוכזבת. כל שבוע יש מטלה כזו או אחרת, ולהלן השבוע: מטלה כתנאי ליציאה למסע פולין באורך חמישה עמודים לפחות וכתבה לעיתון ביה"ס על פרויקט כלשהו, מה גם שמחר מתקיים מבחן בהיסטוריה. אבל זה עוד ניחא. לא צעדתי בצעדת הכלניות השנה, אחרי שלוש שנים רצופות שבהן צעדתי, ושנה נוספת שבה חיכיתי לצעדה הזו. זה בגלל שאבא וסבא שלי כל הזמן הניחו הנחות לא מבוססות והעדיפו לתרץ, לדחות ולהימנע מקניית כרטיסים. ברגע האחרון הם התקשרו לבדוק בנוגע לכרטיסים, והפלא ופלא אין. נהדר. לא נראה שזה הטריד מישהו חוץ ממני, ואני מסוג האנשים שמתרגזים ויושבים בפרצוף חמוץ במשך שעות. אסור להעיר, חלילה, כי אם התאכזבת וכעסת על אחרים אז את חוצפנית ומדכאת את האווירה לכולם. כל פעם אותו דבר. בכל מקרה, לקחו אותנו לקיבוץ ויצאנו ממנו אחרי פחות משעה, אחרי זה נסענו לטיילת בחוף אשקלון. שם אני ודודה שלי נפרדנו מההורים והלכנו לבדנו בערך קילומטר. אני מזכירה, הפרש הגילאים בינינו הוא חודש בלבד, ואנחנו חברות טובות. פטפטנו קצת ולקראת הסוף סיפרתי לה על הנער שאני מחבבת. היא שאלה אם עוד מישהו יודע, התשובה היא לא. חוץ מהקוראים פה, כמובן. בכל מקרה, היה נחמד להגיד את זה בקול ולקבל קצת התלהבות ותמיכה. ההליכה הזאת הייתה רחוקה מלהיות הצעדה שקיוויתי להיות בה, אבל לפחות משהו.

השעה מאוחרת. נדמה לי שאני כותבת בלי רגש בזמן האחרון, ואני לא יודעת אם זה בולט או לא. השעה מאוחרת, ואני קצת עייפה, וקצת מתוסכלת מהיום שהיה. כאילו אני עושה את הכל סתם ככה, כי עושים. אמנם את הכתיבה אני עושה בשביל עצמי, אבל עדיין, סתם. התחושה הפוכה משהייתה בשבוע שעבר - אם הכל נראה לי תהומי לפני שבועיים, עכשיו הכל סתמי. כאילו אני עושה הכל בשביל כלום. אז אפשר להגיד שאני נמצאת במבוי סתום בחיים.

0 תגובות
נחמד
17/02/2018 23:53
נערת הגורל
עוד שבוע מהיום, ב-24 בפברואר, אני הולכת לצעדת הכלניות או צעדת דרום אדום, איך שברדיו בוחרים לקרוא לזה. זה בהנחה שמזג האוויר יאפשר ושום דבר לא יתבטל. וב-1 במרץ, בעוד פחות משבועיים, 12 ימים ליתר דיוק, אני הולכת להתנדב בכנס בבנייני האומה שבירושלים. בהרחבה, כנס הארוקון (Harucon), הוא כנס שמתרחש פעם בשנה ומאורגן ע”י אמא”י, או בשמו המלא ארגון אנימה ומנגה בישראל. אני הולכת עם ידיד מביה”ס להתנדבות, ואם ישימו אותנו במשמרות הבוקר כנראה שנצטרך לצאת בשעה מוקדמת במיוחד ולעלות על אוטובוס. בתרחיש הכי גרוע נהיה במשמרות שונות ואחד מאיתנו פשוט יחכה שעה או שעתיים עד לפתיחת הכנס, אבל זה לא נורא במיוחד. כל משמרת היא ארבע שעות, ואם יתחשבו בבקשות שלי אני אהיה קופאית, סבלית או סדרנית. נקודה אירונית: על ההתנדבות בכנס אני לא מקבלת אף רישום במחויבות האישית של ביה”ס. גם לא חשבתי עליה עד שהזכירו לי את הנושא, פשוט רציתי להתנדב. זה אירוני כי את מה שביה”ס קורא לו התנדבות אני עושה כדי לצאת מידי חובה. אז איפה בדיוק המחויבות להיות אזרחית טובה ומתנדבת מתבטאת בהקשר הזה, קשה לי לראות.
חוץ מזה, התכנית ”השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר“ חוזרת למסך ביום שני, שזה נחמד במיוחד.

אני מבלבלת בין הדברים, אבל אני אמשיך לבלבל עוד קצת. אני אמשיך לבלבל קצת בהסבר. שלשום הגשתי את הכתבה בעיתונות ולמרות שהייתי לא בטוחה בה בשום צורה שהיא, קיבלתי עליה את מלוא הנקודות. בזכות, ולא בחסד. בנוסף, התעוררתי ביום שבת ב-14:00 בצהריים, והייתי צריכה ללמוד למבחן בתנ”ך. מחר יהיה יום ארוך ועמוס בלימודים, ואני בספק שהתגבור בתנ”ך יעזור לי, אני מעדיפה ללמוד לבד אבל אני גם מעדיפה לא לשמוע נאום מפי המחנכת. אני אחליט מחר, אני מניחה. הנקודה היא: לימודים. הרבה מהם. לפעמים אני חושבת שהם מרכז חיי, ואפילו חשבתי שכתבתי עליהם הרבה פה, מה שאחרי בדיקה קצרה התברר בתור לא נכון. יש לי הרבה ביקורת על הלימודים, אבל בזמן האחרון אני מייחסת להם פחות חשיבות. זה נובע מזה שאני פחות מעוניינת באוניברסיטה מבעבר. פשוט הפסקתי לחשוב עליה באופן שרירותי, אני לא רואה את זה כמובן מאליו ללכת וללמוד מקצוע אוניברסיטאי כלשהו. אני פשוט מחכה לראות אם הדברים יסתדרו או ילכו בדרך אחרת, ואולי אני אגיע לאוניברסיטה בסוף, אבל לא מההתחלה. אין לי שום עניין מוסף בלימודים פורמליים, אלא רק מה שמחייב. אני לא חושבת שזה סותר את האהבה לתחומים שאני מתעניינת בהם, שהם רבים ומגוונים ואולי עוד אכתוב עליהם. אני כבר מזכירה לעצמי שכשהלימודים מציפים אותי, אני לא חיה בשבילם ואני לא יכולה להגיד שאני כזאת מלומדת וחכמה, כי לא, אני פשוט רוצה לחיות חיים פשוטים שמתאימים לי, 100 בבגרות לא בהכרח יהיה חלק מהם.
אז הנה ההסבר הקצר והמסכם על הכל, בלבלתי את הכל בגלל שהרגשתי צורך להזכיר לעצמי על הדברים הנחמדים שאני עומדת לעשות לעומת כל הדברים הלא נחמדים במיוחד שאני נאלצת לעשות או שעשיתי. באופן אירוני כל הדברים הנחמדים דורשים ממני הרבה טרחה, בין אם זאת התנדבות או הליכה של 12 ק”מ ברציפות. אבל אני מפרידה בין מה שקשה ומה שאני לא אוהבת, וההבדל הוא תהומי. האמת, אני מתחרת נגד עצמי לכתוב לפני מעבר היום הרשמי, שזה 00:00 בלילה. ובכל מקרה סתם הרגשתי רצון לכתוב ולא רציתי לחכות עד שהרגשות יציפו אותי, שזה לרוב דווקא לרעה.
 יום נעים לכולם.

5 תגובות
מיוחדת
11/02/2018 00:00
נערת הגורל
פעם חשבתי שהייתי מיוחדת. שאני אחת ויחידה, שאין עוד ילדה כמוני. הייתי יושבת בצד, חלק מהכיתה רק בהיבט הרשמי, והייתי מכונסת בתוך המחשבות. בזמן השיעורים קראתי בחוברת ספרות את הסיפורים הקצרים והארוכים, בהפסקות דמיינתי עשרות דמויות, ניהלתי שיחות ביני לבין עצמי והרצתי בראש מראות וסיפורים דמיוניים משלי. 
כשגדלתי, נהייתי נורמלית. ייחודיות הייתה מילה שאהבו מאוד להרצות עליה, אבל לא היה לה מקום. בסופו של יום הייתי האישה הרגילה, שצריכה לשבת מהבוקר עד הצהריים מול תכנית הלימודים ומהצהריים עד הערב מול מסך. הייתי נבחנת ומגיעה לציונים ממוצעים או לפחות מספקים, באופן מובן מאליו התכוננתי לאוניברסיטה. עם כל שנה שחלפה החיים הפרטיים נדחקו יותר ויותר. זה הגיע מלמטה, מהפרטים הקטנים. כל הדברים שעשיתי השתנו איכשהו. ההתנדבות שהייתי מקדישה לה את כל הזמן שבעולם נהייתה שנואת נפשי כשחויבתי לעשות אותה, הלימודים נהיו מילה מכוערת למרות שנשארתי ערה עד אמצע הלילה כדי לצפות בדוקומנטרי על מלכת מצרים, מצאתי את עצמי נאחזת בשיניים ובציפורניים בציונים של מגמת מדעי החברה ובו זמנית ניתחתי להנאתי את ההתנהגות של דמויות בפרק בסדרה אהובה.
להיות נורמלית תמיד היה מטרה שנראתה מובנת מאליה, והייתי מסתדרת במערכת ובמסגרת של בית הספר ובמקומות אחרים. בתור התלמידה השקטה והממוצעת, שמעולם לא היו לה הפרעות או תסמונות, שלא נטלה תרופה ולא השתמשה בהתאמות והקלות, לא הייתה אמורה להיות בעיה בשבילי להסתדר בבית הספר. אבל אני לא מתאימה במאת האחוזים. אני לא פורצת דרך, לא מביאה מרד חדשני שלא נראה כמותו, אבל גם לא מסתדרת במערכת הזאת.


אני סתם אני. והיום, אני לא יודעת מה אני. ומה זה אומר? אני מיוחדת? אני נורמלית? זה טוב, זה רע?

14 תגובות
כתיבה
01/02/2018 20:46
נערת הגורל
איך, במשך שלוש שנים, לא כתבתי?

השאלה הזאת עלתה אצלי כמה פעמים מאז שחזרתי לכתוב, ואין לי תשובה עליה. יחד עם עוד שאלות, בסגנון; מה עשיתי בזמן הזה? מה חשבתי לעשות כשבכיתי? איך השתחררתי כשהייתי שמחה לבדי? איך פרקתי מעצמי את מה שלא יכולתי להגיד? איך לא כתבתי כדי להבהיר ולהסדיר את המחשבות? למה בכלל הפסקתי לכתוב ולקרוא על מה שהיה חשוב לי? כמו שעניתי קודם, אין לי תשובה. היו מקרים בודדים, פעם בכמה זמן, כשהתבודדתי וכבר לא חשבתי על דברים אחרים, שבהם נזכרתי בבלוג ההוא שכתבתי בו לפני כמה שנים. עד שחזרתי, כמובן, לקראת סוף השנה שעברה.

באזור שעות הצהריים המוקדמות ועד לערב, כלומר במשך כמה שעות באמצע היום, האתר קרס. כן, כן, האתר הזה, הבלוגר, Bloger.co.il, האתר הזה שבו אני כותבת נכון לעכשיו ואתם מסתכלים בו נכון לרגע הזה. נכנסתי פעם אחת בכל שעה במשך שלוש שעות כדי לבדוק, אולי לגלות שהכל בסדר. תחשבו על זה רגע, ואולי זה ירגיש לכם קצת משונה. במיוחד לאותם האנשים, שהם כבר חלק גדול מהקהילה הקטנה הזאת, כמו שאני אוהבת לכנות אותם ”פליטי ישרא-בלוג“. אולי לרגע אחד הבנתי אתכם, את מה שהרגשתם כשאמרו לכם שהאתר יימחה מעל פני האינטרנט. מה שכתבתם במשך שנים, או אולי פחות, פשוט יימחק. זאת תחושת חרדה רגעית שאחריה יש גלים. גלים של הלם שעובר בך, יחד עם ריקנות. כאילו שקמת בבוקר ואין מסביבך כלום, ומי יודע לאן לפנות עכשיו?

האתר חזר ויחד איתו הילדות שלי. בסביבות שמונה בערב, אני מניחה, כי רק אז בדקתי פעם נוספת. חזרתי לעניינים השגרתיים, כל המתחים והמחשבות שרציתי לכתוב עליהן, אבל עצרתי לרגע. קצת להעריך את הכתיבה, להבין מה יש לי בידיים, ואולי גם לאחרים.
רק רציתי לשתף אתכם בזה.

10 תגובות
עייפה
01/02/2018 00:12
נערת הגורל
אני עייפה. 
עייפות נוראית.
גם עייפות פיזית, אבל גם עייפות כללית.
נפשית.

בית הספר. כן, מה שהחיים שלי אמורים להיות סובבים סביבו, הוא בעיה אחת גדולה. הלימודים עצמם לא נוראיים, הם בסדר. זאת הפעם השנייה שאני אומרת משפט כזה, אבל מה שמסביב מהווה את הבעיה. הוויכוחים, שעות המחויבות, הבדיקות, העבודות, המבחנים. אני בוכה בקלות, הביטחון העצמי שלי ברצפה. נבחנתי בבגרות בלשון, חשבתי שחלק מהלחץ ייעלם ואני ארגיש הקלה. זה לא קרה, פשוט התחלתי לראות את יתר הלחצים. די, מה יהיה עם התעודה הזאת? תעודת בגרות? כמה עוד אני אצטרך לעבור כדי לקבל אותה? למה אני צריכה אותה? יש לי כל כך הרבה שאלות שלא נשאלו בבית הספר מאז היום הראשון שנרשמתי אליו, אז בשביל מה? למה אני צריכה לבכות עליה? כמה עוד דמעות אני אשפוך עליה?

היום דיברתי עם הנער ההוא. פעמיים. אני לא זוכרת אם ציינתי את זה, אבל אנחנו לומדים באותה השכבה, כלומר באותו בית ספר. בפעם הראשונה נפגשנו לכמה דקות בטקס קטן של נטיעת עץ ברחבה הקדמית, ובפעם השנייה הוא ליווה אותי בסיבוב. בהרחבה, בכל הפסקה קצרה שאורכת חמש דקות בין שיעור לשיעור, אני עושה הקפה סביב הרחבה האחורית. הרגל בריא. הלכנו לאט, דיברנו, אמרנו דברים די מגוחכים, כמעט איחרנו לשיעורים. במשך כמה דקות רבתי ביני לבין עצמי, כי לא רציתי להיפרד לשלום אבל ידעתי שהמורה לא תכניס אותי לכיתה אם אאחר. בסופו של דבר אמרתי לו במסדרון שאני חייבת לרוץ ונפרדנו. בשעות הבאות התחלתי לנתח ולנסות לפענח מה הוא חשב עליי. כמובן, זה בלתי אפשרי. תירגעי,  הוא לא מנתח כל דבר קטן כמו שאני עושה, הוא לא את. גם אם כן, זה בטח לא הטריד אותו. די, די, אין שום עדות שאנחנו מרגישים את אותו הדבר, אז תפסיקי להכניס לעצמך שטויות לראש כל הזמן, גם ככה התאהבת וזה היה מטופש בצורה חסרת תקדים. את וכל המחשבות שלך. לפחות אל תחמירי את זה, גם ככה אני עייפה.

אין לי כוח לתיאורים ארוכים וציוריים, למרות שאני אוהבת אותם. גם לא לרגשנות או לדרמה שאני נוטה אליהם לפעמים. פשוט אין לי כוחות. אני מרגישה רע עם עצמי על כל דבר שאני עושה. ושתלך לעזאזל ההתנגדות לקיטשיות. זה מה שאני חושבת, אז מה? חטאתי?
כמו שציינתי, אני עייפה.

אני פשוט עייפה.
2 תגובות
כל מני 2
28/01/2018 10:23
נערת הגורל
אקדים ואומר שהכותרת די טיפשית, אבל כמו בפעם הקודמת אני רוצה לדבר על נושאים שונים עם קשר קלוש, ואין לי מספיק סבלנות כדי לכתוב אותם בנפרד. חוץ מזה, הערה נוספת. אני חושבת שהכתיבה שלי היום די מקרטעת, אז תסלחו לי.

אתמול בערב כתבתי על כל ההתאהבויות שחוויתי מהילדות ועד היום. לא פרסמתי את זה משתי סיבות. הראשונה, בשעה עשר בלילה החשמל נפל והכל נמחק, ולא היה לי כוח או רצון לשחזר. השנייה, הבנתי שמה שכתבתי היה די מגוחך. אני ארחיב על זה קצת.
אני בת 16, וחוץ מההתאהבות הנוכחית התאהבתי חמש פעמים. בחשבון פשוט אפשר להבין שגם אם התאהבתי פעם בשנה, התאהבתי בפעם הראשונה בגיל 11, שזה גיל די צעיר בכל מקרה. אבל המרווח היה גדול יותר, והתאהבתי בפעם הראשונה כשהייתי בכיתה א', שזה באזור גיל 7. אני מניחה שבעוד כמה שנים אני אסתכל על ההתאהבויות של גיל הנעורים באותה הצורה שאני מסתכלת בגיל הנעורים על ההתאהבויות של הילדות, אבל אני לא אקדים את המאוחר. אני זוכרת כל אחד מהם, איך הוא נראה ומה היה השם שלו. חמשת הבחורים שבהם התאהבתי למדו איתי באותו בית הספר, ארבעה מהם למדו איתי באותה הכיתה ורק אחד למד בכיתה המקבילה. השניים הראשונים והחמישי היו ידידים קרובים שלי, ואת השלישי והרביעי הכרתי רק בכלליות. בארבע הפעמים הראשונות לא אמרתי לאף אחד על מה שאני מרגישה, בשלב מסוים נפרדו דרכינו והרגשתי תחושת החמצה שחלפה עם הזמן. בפעם החמישית התוודיתי בעזרת חברה טובה, ונדחיתי. בשיא הגשם שירד באותו היום התיישבתי ברחבה ריקה ברחוב, נבוכה ועצובה, ובכיתי במשך שעות.
עכשיו הגיעה ההתאהבות השישית. כבר ציינתי בעבר שיש נער שאני מחבבת, אבל אני לא עובדת על אף אחד ובטח שלא בבלוג שלי, אני אוהבת אותו. אני מבינה שזה מפריע לי הרבה יותר מבעבר, כשהייתי קטנה ותמימה וחשבתי שאהבה תמיד תהיה דבר טהור. משיכה מינית הייתה רחוקה שנות אור ממני, לא העליתי על דעתי דברים כמו אכזבה, ובכלל, חברויות של ילדים לא דומות לחברויות של נערים. אין לי סבלנות לכל זה, אני מברכת על זה שהפגישות המעטות שלנו ייפסקו בקרוב וגם מקללת את זה. אני לא יודעת למה הוא ליווה אותי הביתה, לא יודעת למה הוא סיפר לי דברים שלטעמי הם אישיים, אני לא יודעת אם הוא עשה את זה בשביל עצמו ואני לא יודעת כלום. אני מנסה לא לחפש, לא למצוא משמעויות, אני יודעת שיש אנשים שפשוט אומרים דברים בפשטות או מתוך ידידות. בכל זאת, קשה לי עם כל המחשבות והרגשות האלה. אני אוהבת לאהוב, אבל אני לא אוהבת את כל מה שמסביב. בפסקה הקודמת כתבתי שזה מגוחך, כל ההתאהבויות האלה, ובכל זאת המשכתי לכתוב ולהרחיב. מי יודע למה אני עושה את מה שאני עושה.

קצת על נושא אחר שנגע בי כמעט מאז ומתמיד. יותר נכון, מאז שנהייתי מודעת לעצמי. קצת קשה לי להשים את האצבע על גיל מסוים, אבל תמיד סירבתי לדבר על אוכל, לא עם עצמי ולא עם אחרים. זאת הייתה נקודה מאוד רגישה, והיא עדיין רגישה. תמיד ידעתי שיש לי בעיה עם אוכל, אבל אף פעם לא ידעתי איך לפתור אותה. החשד המוגדר ביותר שהציעו לי, וגם הוא ירד מהפרק באותה המהירות שבה הוא עלה, היה הפרעת אכילה בררנית. כדאי שאני אסביר; בגדול, אני מצליחה לאכול מאכלים ספציפיים במיוחד ולא מוכנה לאכול שום דבר חוץ מהם. זה אומר שאפילו לטעום משהו חדש, רק לנסות על קצה הלשון, זאת בעיה גדולה. 
ההפרעה לא מסווגת בתוך מחלה נפשית או פיזית, וחוץ מהכותרת של הפרעה אין פה עניין רפואי. לכן אני יודעת שזה נשמע קטנוני ומפונק להחריד, בעיה של ילדים קטנים, אבל אין לי דרך להסביר את ההיגיון שמאחורי זה, כי אין כזה. אין לי דרך טובה במיוחד להסביר את הראייה שלי על אוכל, אבל אם אתם מעוניינים לנסות, נסו ככה - תארו לעצמם שהרוב הגדול של המאכלים בעולם מעוררים בכם חלחלה. כל דבר עשוי מרפש במקרה הרע וחצץ במקרה הטוב. אבל תוך כדי תזכרו שזה טבעי לאכול את זה, כולם אוכלים את זה, זה בריא, זה חובה, נציע לכם שאולי תדחפו את זה לפה ותבלעו בכוח, מה תעשו כשתהיו בצבא ומה לא בסדר אתכם שאתם כל כך בררנים. יש עוד שלל ביקורות בסגנון הזה, אין לי כוח נפשי לעמוד בהן. אני שונאת להשתתף בארוחות כיתתיות ונמנעת מללכת למסעדות עד כמה שאפשר, מי שמכיר אותי אישית יודע שאין על מה לדבר. בנוסף לזה, ואני לא יודעת מה נורא יותר, בכל פעם שאני צריכה להקשיב לתזונאית או לדיאטנית אני נמנעת מללכת, או שאני הולכת באמצע, או שאני נשארת ומנסה לעצור את עצמי בכוח מלפרוץ בבכי ובסוף יוצאת מתייפחת. במשך השנים המצב נהיה קל יותר, הייתה התקדמות מסוימת. בעקבות הצמחונות טעמתי תחליפי בשר, ועוד כמה דברים קטנים שהזדמן לי לטעום ולא היו נוראיים בעיניי. אבל ההתקדמות היא איטית, פתחתי מנגנון של התגוננות מידית ותוקפנית, והתחושות הרעות כבר התקבעו אצלי.

הנושא האחרון שחשבתי עליו ואכתוב עליו בקצרה הוא דימוי גוף, וזה דווקא הנושא שיחתום את הכתיבה בנימה חיובית. זה קצת מתקשר לאוכל, כי דיאטה אף פעם לא הייתה אפשרות רצינית, ובכל מקרה תמיד שנאתי לספור קלוריות ולחשב כל דבר שנכנס לי לפה. כמו שכנראה מובן מהמשפט הקודם, כשהייתי צעירה יותר היו לי בעיות של דימוי גוף, כמו להרבה אנשים. הרגשתי שמנה או מכוערת, ולא ידעתי מה לעשות עם זה חוץ מלשנוא את עצמי. השנים חלפו, ולמזלי זה אף פעם לא הגיע למצב קיצון ומרבית הדימוי העצמי שלי השתנה לטובה. אני לא דוגמנית, אני לא רזה אבל גם לא שמנה, ולפעמים עולות בי ספקות, אבל אני כבר אוהבת את המראה שלי הרבה יותר. אני מסתכלת במראה ודווקא נהנית מהחיוך שלי ומהגוף שלי. הפנים שלי עגלגלות וחמודות, העיניים שלי ירוקות, יש לי נקודת חן בהירה על השפתיים, השיער שלי הוא חום, גלי ולא מסורק, יש לי סימני שיזוף די בולטים שהבגדים מסתירים והגוף שלי די פרופורציונלי. קצת גלשתי מהנושא, אבל אני מרגישה די בסדר, ואולי אפילו קצת צריכה להגיד לעצמי מילה טובה.

4 תגובות
ספר
24/01/2018 00:04
נערת הגורל
לפני שנים, כשהייתי קטנה, באמת צעירה, קיבלתי ספר במתנה. אני לא זוכרת מי נתן לי אותו, וזאת לא הייתה מתנה עטופה בנייר מקושט. אני מניחה שאבא שלי הביא אותו הביתה. הספר פשוט היה שם, נח על המדף או על השולחן בחדר שלי. קראתי אותו, לא פעם ולא פעמיים, לא שלוש וגם לא ארבע. עשרות פעמים, לא יהיה מופרז להגיד מאות פעמים, הספר הזה נקרא על ידי ילדה סקרנית שאהבה קריאה. הספר - גם הוא היה מנקודת מבטה של ילדה. מבוגרת יותר, כמובן, אבל לא בהרבה, בכל זאת מדובר בילדה שנמצאת בגבול בין ילדות לגיל הנעורים. אהבתי את הספר הזה, בכל היקר לי אהבתי אותו. הייתי לוקחת אותו וקוראת אותו כל לילה במשך שנים, כל פעם דף אחר לפני שאבא היה מכבה את האור. לפעמים זה היה דף שהייתי חוזרת עליו שוב ושוב, לפעמים הייתי מעלעלת בדפים ומחפשת משהו שנזכרתי בו, ולפעמים אלה היו עשרות דפים שקראתי בזמן קצר. יכולתי לדקלם ערימות של דפים אם זה היה נחוץ, והייתי עושה את זה מבלי להניד עפעף. כמה אהבתי את הילדה, את הכותבת, שהייתה זרה לי לחלוטין והרגשתי כאילו אני מכירה את כל נימי נפשה. בכל זאת, הייתי ילדה שקוראת על נקודת מבטה של ילדה אחרת. לא היו לי חברים, אבל אהבתי מאוד קריאה וכתיבה. בטח כששני אלו נפגשים זה בזה לספר טוב, זה מצא חן בעיניי. בלי גסות או מעודנות, יכולתי לראות את החלומות שלה מתגשמים ולדעת ממה תתפרנס, לשער איך מערכות היחסים שלה יתפתחו, איך נראה העץ שהיא מתארת מחוץ לבית שלה ואיך נראית החנות שממנה נקנתה המחברת שעליה כתבה. מובן שאלה היו השערות, לספר היה סוף פתוח. מאכזב ביותר, בהתחשב בעובדה שמעולם לא זכיתי לקרוא את ההמשך. הייתי יכולה לצעוק ”הדרן“ וזה לא היה מועיל, הסוף לא נכתב ולא ייכתב לעולם. כמה שאהבתי את הספר הזה, וכמה שאני עדיין אוהבת אותו, זה לא ייאמן. זה לא היה ספר נוראי, מבחינתי. לא כמו שהוא היה אמור להיות, לפי מה שאנשים אמרו. היו בו קטעים שהיוו הצצה לעולם פחות יפה, עולם רע הרבה יותר מהעולם שבו אני חיה היום. אבל אלה היו הצצות למציאות אחרת, ולא לילדה שבה התרכזתי, הילדה האחרת. ויש בזה משהו יפה, גם בספר עצמו היא כתבה שהיא רצתה להיראות כמי שהיא בפני עצמה. אולי זה מאוחר מדי מכדי שאעזור לה, וגם כשהייתי קטנה זה כבר היה מאוחר, אולי יש לזה משמעות סמלית בלבד. סתם ככה, פשוט נזכרתי בזה ורציתי לחלוק, להגיד. בעצם, אולי הקונוטציה לא טובה. כדי לתאר את זה בצורה הטובה ביותר, אני יכולה להגיד שהספר הזה ליווה אותי במשך שנים ועוד מלווה אותי, הוא נגע בי אישית. אולי זה מנכס, הרי מיליונים קראו את הספר, אבל אין לי מסוגלות להתנצל על הרגשות הפרטיים שלי בדרך שלא תהיה שקרית. זה ספר, שאולי יחלקו על דעתי בנוגע אליו, אבל הוא ספר כל כך יפה. יפה מדי.


למי שנותר מבולבל, או מתעניין, הספר נקרא יומנה של אנה פרנק. שעשעתי את עצמי במחשבה שהעם היהודי נקרא ”עם הספר“. בנוסף לכך, בשבוע האחרון הגשתי טפסים ראשוניים ליציאה למסע פולין. אתמול קיבלתי בדואר צו ראשון לצבא, והתרגשתי מאוד.
8 תגובות
כל מני
13/01/2018 00:17
נערת הגורל
בימים האחרונים אני הפכפכה. יש לי כל מני דברים להגיד, אף אחד מהם לא קשור לשני. אני פשוט כותבת על כל מני דברים שאני חושבת.

אני נמצאת הרבה יותר זמן בבית של אבא שלי. זה הרבה יותר מרגיע בעבורי, זה ממש טיפול רגשי שכל מה שאני עושה בו זה לשבת ולהסתכל, לדעת שאני בבית של אבא. אני לא יכולה להמשיך להיות כל החיים סביב אמא. אני לא יכולה לכלול אותה בכל חיי, אני לא רוצה את זה. לא רוצה לשבת בארוחות שישי ולא להתלוות לאירועים. יבוא יום ואני אהיה אדם בוגר, לא ילדה. בטח לא הילדה של אמא. אני יכולה לסלוח וללטף אותה, אבל אני לא יכולה לעשות את אותו הדבר לעצמי. אני לא מצליחה לחוות אימהות ולשיר שירי גן ידועים לאמא. כל הגועל יוצא ממני כשאני חושבת על השירים המטופשים האלה שמהללים את אמא ומעולם לא שרתי. שהיא תבקש מהמשפחה שלה לשיר אמא יש רק אחת, לא ממני. לעזאזל, אני הילדה של אבא. אני מרגישה שאני חושבת דברים רעים, אבל אני לא מרגישה רעה. אני נסחפת וכותבת הרבה כדי להוציא את זה ממני. כל הזמן מתנצלת וקשובה, ואני רוצה להגיד, די! נגרם לי עוול. מגיע לי להחליט על הקשר, נמאס לי לתת לאחרים כל הזמן. אני לא רוצה לפגוע, אבל אני לא יכולה לגונן כל הזמן. אם כולם אומרים שחיים רק פעם אחת, למה אני צריכה לחיות את החיים האלה בשביל אדם אחר? למה אני?

כדאי לעבור הלאה. אני חושבת על המקצוע שלי בעתיד. בעבר הייתי בטוחה, עכשיו אני מעורערת והכיוונים שלי כלליים מדי. נכון לעכשיו, אני רוצה להיות שיננית או סייעת רופא שיניים. חשבתי על קבע בצבא, אבל אני בכלל לא מכירה את המערכת הצבאית. אמנם אני גם לא מכירה את מערכת הבריאות ורפואת השיניים, אבל הצבא הוא דבר אחר. למי שמכיר או מתעניין, חשבתי על להיות מ"כית. הסבירו לי שהצבא מתחשב בשיקולי כוח אדם, ציונים במבחנים בצבא ועוד כל מני דברים פחות מעניינים. אמרו לי גם שעדיף בעבורי פשוט לסיים את השירות בלי בעיות ולעבור לחיים האזרחיים. אבל אני קופצת קדימה. המבחנים בצבא, ממה שאפשר למצוא באינטרנט, מזעזעים. אני לא מאמינה שאני אצא מנקודת התחלה גבוהה, ובהתחשב בעובדה שהצבא הוא לא מערכת גמישה, בחיי, אין לי שום דבר להציע חוץ מבריאות טובה וכוח רצון. אין לזה הרבה שווי צבאי, אני מניחה. 

ובעתיד הקרוב יותר, עוד חודשיים פחות או יותר תתקיים צעדה. אני הולכת בצעדה הזאת כבר כמה שנים ברציפות. הפרטים הטכניים לא חשובים, זאת צעדה נחמדה שמתרחשת פעם בשנה ויש בה שלושה מסלולים שונים. אני מתמידה ללכת עם קרובת המשפחה היחידה שהיא בת גילי ואנחנו גם חברות טובות, ובמקרה גם דיברתי עליה בפעם שעברה. אנחנו מתמידות ובוחרות ללכת במסלול הארוך ביותר, 12 ק"מ בשעה וחצי. זה לא מן הנמנע שיהיו לנו חוויות משעשעות מהצעדות הקודמות, אבל אשאיר את זה כבר לכתיבה נפרדת. הצעדה הזאת היא אחד הזמנים הכי יפים בשנה, לדעתי. גם ויזואלית וגם רגשית. אני מבלה שעה וחצי בהליכה באזור טבעי פורח יחד עם חברה טובה מהמשפחה, זה נפלא.

ובמעבר חד, מין. אני חושבת על מין הרבה בזמן האחרון, וזה מביך. כשהייתי קטנה הייתי נוטה לחשוב על מין בתור משהו טמא או לפחות לא ראוי, נושא שילדה טובה לא אמורה להתעסק בו. מין זה מפחיד. אם זה יכאב, אם אני אתאכזב או אאכזב, עם מי אני אעשה את זה, מתי אני אעשה את זה. זה משגע אותי, כי למרות כל השאלות, אני רוצה את זה. בניגוד לרוב החיים השקולים, אני מרגישה כמו חיה, אני חייבת סיפוק כאן ועכשיו וזה כל כך טבוע בי. אני פשוט רוצה לצעוק שאני פשוט נערה חרמנית, ואולי זה אפילו בסדר להיות אחת כזאת, איברי מין הם חלק מהגוף שלי. בכל מקרה, במעבר נוסף וקשור חלקית, הגורם החסר המתבקש הוא בן זוג. זה מוביל אותי לנושא אחר, אהבה. אני לא רואה את זה קורה באופק. אני לא יכולה להגיד שאין אף אחד שאני מחבבת. יש מישהו, ואני לא אפרט מעבר לזה, חוץ מזה שאני לא מאמינה שיתפתח בינינו משהו. אנחנו לא בדיוק ידידים, יותר כמו מכרים, למרות שאנחנו חברותיים זה לזה כשאנחנו נפגשים. בפגישה האחרונה היו כל מני רמיזות, אבל הן היו יותר מבדחות מאשר רציניות. אני מאוד משתדלת לא לעשות ניתוח יתר למה שהוא אומר, למרות שקשה להימנע מזה. בשורה התחתונה, גם זה משגע אותי. כי יש לי פנטזיות. גם רומנטיות וגם מיניות. אני רוצה לטרוף, לגלות איך לחוות זוגיות ואיך מרגיש מין, אני כמעט צורחת כשאני חושבת על זה וההורמונים מציפים אותי. אני גם אצרח עוד מעט כשאני אבין כמה קשקשתי עכשיו, ואצרח כשאני אחשוב איך מילדה קטנה ונחמדה נהייתי בת נוער שמתפוצצת מרוב הורמונליות, שגם מקשקשת.

מצחיק כמה שעולם פנימי שונה מהעולם החיצוני. תמיד ידעתי שיש לי דמיון עשיר ושההתעמקות בתוך המחשבות היא חלק גדול ממני, וזה פשוט מצחיק, כי במציאות לא קורה שום דבר. סדר היום שלי עדיין תקוע באותה הצורה והמציאות עדיין רגילה ודי משעממת. קשקשתי פה המון, הורדתי מהלב כמה דברים שרציתי להגיד ולא יכולתי. אני  פשוט שקועה מדי בתוך המחשבות שלי, וזה הרבה יותר כיף להיות בעולם הפנימי. אולי כיף זאת לא הקונוטציה המדויקת. הרבה יותר מסקרן.

16 תגובות
מסיבה
10/01/2018 10:31
נערת הגורל
אזהרה: מיותר וחסר טעם.
האמת היא, שחשבתי והתכוונתי לכתוב על דברים אחרים. תחושות, רגשות, התבגרות, מה לא. אבל העדפתי במקום זה להעלות מה שקרה לי ולתייק אותו. פשוט זיכרון כזה, שלמרות שהוא קרה לפני פחות מחצי שנה, הוא נראה רחוק. והפעם, אני דווקא לא מתעמקת בתוך עצמי ומסתבכת במחשבות. סתם, בת-נוער שקצת נגררה, קצת התבודדה וקצת נהנתה.

החודש השני של החופש הגדול. אוגוסט, אם אני לא טועה. פעמיים שוחחנו בנסיעה באוטובוס מתל-אביב. בפעם הראשונה נשלחה אליי בערב הודעת טקסט שאישרה מקומות פנויים נוספים ודיברנו עליה, ובפעם השנייה באחר-הצהריים למחרת הייתי צריכה שכנוע. נושא השיחה היה מסיבה שארגנה חברת קוקה-קולה בצפון בחופש הגדול, שהייתי האחרונה לקבל אישור הגעה אליה. אירוני, בהתחשב בעובדה שאני לא אוהבת או שותה קולה. חשבנו שהמסיבה נסגרה, ומאוחר יותר הרחיבו את מספר המקומות. לא רק שהמסיבה הייתה רחוקה מאיתנו פיזית, היא גם נמשכה לילה שלם, והסתיימה רק בבוקר שלמחרת. בכל מקרה, השיחה הייתי ביני לבין קרובת משפחה, שאנחנו גם חברות טובות. ניסיתי להתחמק מההגעה בכל מני סיבות לא משכנעות במיוחד, והיא מצידה דווקא רצתה ללכת. אני לא זוכרת את הניסוח המדויק, אבל היא אמרה לי משפט בסגנון ”לפני שנתבגר ונעלה כיתה, ולא יהיה לנו זמן לכלום. מסיבה אחרונה לחופש. זה שכנע אותי, שכנעתי את אבא שלי לאפשר לי לנסוע וכמה ימים אחר כך כבר התחלנו לתכנן את הנסיעה, עד שהגיע היום הגורלי ועלינו על אוטובוסים ורכבות ליעד. אני חושבת שבסך הכל היינו שש בנות, את כולן הכרתי ועם שלוש מהן הייתי מיודדת. היו לנו כל מני חוויות מטופשות בדרך, יותר נכון הן עשו מעשים מגוחכים ואני גיחכתי בצד. אחת איבדה את כרטיס הרכבת שלה והשנייה נכנסה לשירותי גברים. כשהגענו למסיבה עצמה, גילינו שהיא נמצא באזור צפוני נידח, לא רחוק מהים. המתחם היה ברובו חול או אדמה ובחלק קטן ממנו הייתה דרך סלולה עם כרי דשא קטנים. בכל מקרה, כשנכנסו הסתבר שצריך לזרוק את כל הבקבוקים. ארבע מהבנות, ביניהן בת המשפחה, שתי הבנות שלא הכרתי וידידה, החליטו להישאר מחוץ למתחם לחצי שעה. כשהן נכנסו, אני והידידה שנכנסה איתי גילינו שהן החליטו לשתות בקבוק  וודקה שלם מחוץ למתחם ואז להיכנס. אם זה לא מספיק, אחת מהן הצליחה לחמוק עם בקבוק בחזה שמכיל, איך לא, אלכוהול. עוד בהתחלה ראינו את ההשפעה המשכרת עליהן, אבל מאוחר יותר בערב הן נפלו לגמרי ושכבו על איזה סלע אקראי עם כאבי ראש. בהמשך המסיבה, כשהחושך כבר ירד והתחילו שעות הלילה, היחידות שנותרו פיכחות, כלומר אני וידידה, התיישבנו על אחת המדשאות והתחרינו מי יכול להרים את הידיים מעל הראש יותר זמן. מאוחר יותר עברנו להתהלך בסמוך לכניסה של המתחם, שהייתה מגודרת כולה כדי למנוע יציאה, ודיברנו. דיברנו על כל מני נושאים, כמו החברות השיכורות שלנו, סטטיסטיקות, פשע, מצב המים בערים מסוימות וכנראה עוד נושאים שפחות הייתם חושבים עליהם בהקשר של מסיבה. אפשר להגיד שלא היינו הבלייניות בחבורה. העברנו בדרך הזו בערך שעתיים וחצי, עד שבת המשפחה שלי התקשרה והתעקשה שנבוא עם כולם לאזור של המוזיקה, ואז הגיעה לאזור שהיינו בו וגררה אותנו פיזית. אז הגענו. הלכנו לאזור שהיה בו מוזיקה בווליום מחריש אוזניים, וכשהאמנים שאהבנו הגיעו התחלנו לרקוד. אם ככה אפשר לקרוא לקפיצות ותנועות לא הגיוניות של הגוף שלנו, כשתוך כדי לפעמים גם שרנו ומחאנו כפיים. בסביבות השעה חמש בבוקר כבר כולנו התחלנו להתעייף. גייסנו כוחות אחרונים כדי לרקוד ולקפץ, אבל כבר כל האנשים במתחם התכוונו לחזור הביתה וביניהם גם אנחנו. השערים נפתחו, האוטובוסים התחילו לנסוע לתחנת הרכבת, הזריחה כבר התחילה ורוב השמיים היו לבנים, אחרי נסיעות ארוכות חזרנו הביתה, סחוטות מעייפות נפרדנו וכל אחת פנתה לדרכה. כשהגעתי הביתה, נרדמתי על הספה, די מרוצה. חשבתי שזאת תהיה מסיבה כמו שרואים אצל בני נוער בסרטים אמריקאים, שכזאת אני אהיה. אבל לא, נהניתי בדרך שלי. מה אפשר לעשות.

2 תגובות
תחום אפור
08/01/2018 10:27
נערת הגורל
בזמן האחרון אני מתנסה במה שאפשר לקרוא לו החיים הרגילים. 
אני קמה בבוקר, מתארגנת, יוצאת ללימודים, מגיעה בבוקר וחוזרת בערב, רואה טלוויזיה לזמן קצר ונרדמת. בין לבין אני אוכלת אוכל שהכינו לי מראש או דברים שאפשר לקחת בקלות. אם יש שעה פנויה, כמו עכשיו, אני מנצלת אותה כדי לכתוב או כדי לבדוק מה שלומם של אנשים אחרים. זה מלנכולי בדיוק כמו שזה מתואר. אני מבינה למה אנשים כל כך סולדים מחיים רגילים, פשוט אין בהם טעם. מה שאני עושה נעשה רק כדי לרצות אחרים או כדי לסמן שעשיתי ולסיים עם זה, לפחות עד היום הבא.

אני לא ממשיכה לקשט את החדר למרות שיש קישוטים לא תלויים שנחים בארון, לא מסדרת את הספרים בספרייה למרות שיש ספרים שכובים מאחוריה, לא קוראת את הספרים שאני רוצה, לא מטיילת עם הכלב כמו שאני רוצה, לא כותבת כמו שאני רוצה ואני יכולה להמשיך את הרשימה עוד הרבה, אבל גם לזה אין זמן. אפילו לחלום בהקיץ, אחד התחביבים המועדפים עליי, אני כבר לא יכולה לעשות. כמה דקות, אם הן מתפנות.

אני לא יכולה להגיד במדויק שאני סובלת. לא מכים אותי או מתייחסים אליי בצורה רעה, אני גם לא בוכה והעצבים שלי רותחים כמו שהיה לפני פחות מחודש. התחושה היא שאני לא יכולה להתלונן, אני נמצאת בתחום אפור שבו שום דבר לא קורה. אני לא חיה את החיים במובן היפה של המשפט, אני קיימת ובזה זה מסתכם. כולם רוצים בטובתי, ככה הם חוזרים ואומרים. רק שאעבור, הבגרות ממש בסוף החודש, רק עוד קצת השקעה, אם כבר החזקת עד עכשיו תמשכי את זה עוד קצת, עוד פחות מחודש ואת משתחררת מזה. עד הבגרות הבאה.

8 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 20 21 הבא »
חיפוש
ארכיון
נערת הגורל?
זה השם שלי מאז ומתמיד. טוב, לא לגמרי. בתחילת הדרך נקראתי ילדת הגורל. הבלוג הזה אפשר לי לנשוא שם שבחרתי בעצמי, שם קלישאתי ומגוחך ללא שום הסבר, אבל אי אפשר להחליף אותו. לא מבחינתי. אני נערת הגורל, ותמיד אהיה.