עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

הגיגים, רגשות, מעשים ושאר קשקושים של נערה מתבגרת. כותבת עוד מילדות, משתמשת בבלוג בתור ארכיון ומקום להתבטא.
חברים
אחת שיודעתedyaIM ALGeminiGod Is A WomanBe Your Own Hero
Lady In BlackDarkEaglemy life-mishelSuzancosmicBFFTigerLily
missteenagerסופרת כוכביםחיים של אחרים- סיפור בהמשכים.סייג'
אנוכי
אישה,
יהודייה,
חילונית,
ישראלית,
צמחונית,
חולמנית,
סקרנית,
פחדנית,
בעלת כלב,
בעל חתולים,
אוהבת אדם,
אוהבת בע"ח,
אוהבת אוכל,
אוהבת ילדים,
אוהבת מוזיקה,
שונאת לפחד,
שונאת מתחים,
שונאת חרקים,
שונאת שקט,
שונאת ריצה,
חובבת הליכה,
חובבת טיולים,
חובבת מסורת,
חובבת היסטוריה,
חובבת דיבורים,
חובבת דיונים,
חובבת כתיבה,
חובבת קריאה,
חובבת ספרים,
חובבת אגדות,
חובבת סרטים,
חובבת עיצוב,
חובבת DC,
חובבת גיבורי על,
חובבת אנימציה,
חובבת אנימה.
משפטים
”Gravitation is not responsible for people falling in love“

”It always seems impossible until It's done“

”אם כולם חושבים אותו הדבר, סימן שמישהו לא חושב כלל“

”חתול שחור שעובר בדרך זה סימן שהחתול בדרך לאנשהו“

”כשאתה מת זה לא כואב לך, אלא לסובבים אותך. כך גם כשאתה טיפש.“

”פתגם אנגלי עתיק אומר - אל תרוץ בראותך צלף, אתה תמות עייף!“

”מוות של אחד זו טרגדיה, מוות של מיליון זו סטטיסטיקה“
סטאלין

”אל תדאג ממה שאנשים חושבים עלייך, הם טרודים ממה שאתה חושב עליהם.“
אדלשטיין

”שָׁמוּר אוֹתִי מֵאוֹהֲבַי וּמִשּׂוֹנְאַי אֶשָּׁמֵר בְּעַצְמִי“
וולטר

”טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק“
משלי, פרק כ"ז, פסוק י'

”טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל“ קהלת, פרק ד', פסוק י"ג

”כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת“ קהלת, פרק ט', פסוק ד'

”נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא“
משלי, פרק כ"ז, פסוק ג'

”שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה“
משלי, פרק י', פסוק י"ב

”מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ“
שיר השירים, פרק ח', פסוק ז'

”בְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִיש“
מסכת אבות

”מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד“
רבי נחמן מברסלב
נחמד
17/02/2018 23:53
נערת הגורל
עוד שבוע מהיום, ב-24 בפברואר, אני הולכת לצעדת הכלניות או צעדת דרום אדום, איך שברדיו בוחרים לקרוא לזה. זה בהנחה שמזג האוויר יאפשר ושום דבר לא יתבטל. וב-1 במרץ, בעוד פחות משבועיים, 12 ימים ליתר דיוק, אני הולכת להתנדב בכנס בבנייני האומה שבירושלים. בהרחבה, כנס הארוקון (Harucon), הוא כנס שמתרחש פעם בשנה ומאורגן ע”י אמא”י, או בשמו המלא ארגון אנימה ומנגה בישראל. אני הולכת עם ידיד מביה”ס להתנדבות, ואם ישימו אותנו במשמרות הבוקר כנראה שנצטרך לצאת בשעה מוקדמת במיוחד ולעלות על אוטובוס. בתרחיש הכי גרוע נהיה במשמרות שונות ואחד מאיתנו פשוט יחכה שעה או שעתיים עד לפתיחת הכנס, אבל זה לא נורא במיוחד. כל משמרת היא ארבע שעות, ואם יתחשבו בבקשות שלי אני אהיה קופאית, סבלית או סדרנית. נקודה אירונית: על ההתנדבות בכנס אני לא מקבלת אף רישום במחויבות האישית של ביה”ס. גם לא חשבתי עליה עד שהזכירו לי את הנושא, פשוט רציתי להתנדב. זה אירוני כי את מה שביה”ס קורא לו התנדבות אני עושה כדי לצאת מידי חובה. אז איפה בדיוק המחויבות להיות אזרחית טובה ומתנדבת מתבטאת בהקשר הזה, קשה לי לראות.
חוץ מזה, התכנית ”השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר“ חוזרת למסך ביום שני, שזה נחמד במיוחד.

אני מבלבלת בין הדברים, אבל אני אמשיך לבלבל עוד קצת. אני אמשיך לבלבל קצת בהסבר. שלשום הגשתי את הכתבה בעיתונות ולמרות שהייתי לא בטוחה בה בשום צורה שהיא, קיבלתי עליה את מלוא הנקודות. בזכות, ולא בחסד. בנוסף, התעוררתי ביום שבת ב-14:00 בצהריים, והייתי צריכה ללמוד למבחן בתנ”ך. מחר יהיה יום ארוך ועמוס בלימודים, ואני בספק שהתגבור בתנ”ך יעזור לי, אני מעדיפה ללמוד לבד אבל אני גם מעדיפה לא לשמוע נאום מפי המחנכת. אני אחליט מחר, אני מניחה. הנקודה היא: לימודים. הרבה מהם. לפעמים אני חושבת שהם מרכז חיי, ואפילו חשבתי שכתבתי עליהם הרבה פה, מה שאחרי בדיקה קצרה התברר בתור לא נכון. יש לי הרבה ביקורת על הלימודים, אבל בזמן האחרון אני מייחסת להם פחות חשיבות. זה נובע מזה שאני פחות מעוניינת באוניברסיטה מבעבר. פשוט הפסקתי לחשוב עליה באופן שרירותי, אני לא רואה את זה כמובן מאליו ללכת וללמוד מקצוע אוניברסיטאי כלשהו. אני פשוט מחכה לראות אם הדברים יסתדרו או ילכו בדרך אחרת, ואולי אני אגיע לאוניברסיטה בסוף, אבל לא מההתחלה. אין לי שום עניין מוסף בלימודים פורמליים, אלא רק מה שמחייב. אני לא חושבת שזה סותר את האהבה לתחומים שאני מתעניינת בהם, שהם רבים ומגוונים ואולי עוד אכתוב עליהם. אני כבר מזכירה לעצמי שכשהלימודים מציפים אותי, אני לא חיה בשבילם ואני לא יכולה להגיד שאני כזאת מלומדת וחכמה, כי לא, אני פשוט רוצה לחיות חיים פשוטים שמתאימים לי, 100 בבגרות לא בהכרח יהיה חלק מהם.
אז הנה ההסבר הקצר והמסכם על הכל, בלבלתי את הכל בגלל שהרגשתי צורך להזכיר לעצמי על הדברים הנחמדים שאני עומדת לעשות לעומת כל הדברים הלא נחמדים במיוחד שאני נאלצת לעשות או שעשיתי. באופן אירוני כל הדברים הנחמדים דורשים ממני הרבה טרחה, בין אם זאת התנדבות או הליכה של 12 ק”מ ברציפות. אבל אני מפרידה בין מה שקשה ומה שאני לא אוהבת, וההבדל הוא תהומי. האמת, אני מתחרת נגד עצמי לכתוב לפני מעבר היום הרשמי, שזה 00:00 בלילה. ובכל מקרה סתם הרגשתי רצון לכתוב ולא רציתי לחכות עד שהרגשות יציפו אותי, שזה לרוב דווקא לרעה.
 יום נעים לכולם.

1 תגובות
מיוחדת
11/02/2018 00:00
נערת הגורל
פעם חשבתי שהייתי מיוחדת. שאני אחת ויחידה, שאין עוד ילדה כמוני. הייתי יושבת בצד, חלק מהכיתה רק בהיבט הרשמי, והייתי מכונסת בתוך המחשבות. בזמן השיעורים קראתי בחוברת ספרות את הסיפורים הקצרים והארוכים, בהפסקות דמיינתי עשרות דמויות, ניהלתי שיחות ביני לבין עצמי והרצתי בראש מראות וסיפורים דמיוניים משלי. 
כשגדלתי, נהייתי נורמלית. ייחודיות הייתה מילה שאהבו מאוד להרצות עליה, אבל לא היה לה מקום. בסופו של יום הייתי האישה הרגילה, שצריכה לשבת מהבוקר עד הצהריים מול תכנית הלימודים ומהצהריים עד הערב מול מסך. הייתי נבחנת ומגיעה לציונים ממוצעים או לפחות מספקים, באופן מובן מאליו התכוננתי לאוניברסיטה. עם כל שנה שחלפה החיים הפרטיים נדחקו יותר ויותר. זה הגיע מלמטה, מהפרטים הקטנים. כל הדברים שעשיתי השתנו איכשהו. ההתנדבות שהייתי מקדישה לה את כל הזמן שבעולם נהייתה שנואת נפשי כשחויבתי לעשות אותה, הלימודים נהיו מילה מכוערת למרות שנשארתי ערה עד אמצע הלילה כדי לצפות בדוקומנטרי על מלכת מצרים, מצאתי את עצמי נאחזת בשיניים ובציפורניים בציונים של מגמת מדעי החברה ובו זמנית ניתחתי להנאתי את ההתנהגות של דמויות בפרק בסדרה אהובה.
להיות נורמלית תמיד היה מטרה שנראתה מובנת מאליה, והייתי מסתדרת במערכת ובמסגרת של בית הספר ובמקומות אחרים. בתור התלמידה השקטה והממוצעת, שמעולם לא היו לה הפרעות או תסמונות, שלא נטלה תרופה ולא השתמשה בהתאמות והקלות, לא הייתה אמורה להיות בעיה בשבילי להסתדר בבית הספר. אבל אני לא מתאימה במאת האחוזים. אני לא פורצת דרך, לא מביאה מרד חדשני שלא נראה כמותו, אבל גם לא מסתדרת במערכת הזאת.


אני סתם אני. והיום, אני לא יודעת מה אני. ומה זה אומר? אני מיוחדת? אני נורמלית? זה טוב, זה רע?

14 תגובות
כתיבה
01/02/2018 20:46
נערת הגורל
איך, במשך שלוש שנים, לא כתבתי?

השאלה הזאת עלתה אצלי כמה פעמים מאז שחזרתי לכתוב, ואין לי תשובה עליה. יחד עם עוד שאלות, בסגנון; מה עשיתי בזמן הזה? מה חשבתי לעשות כשבכיתי? איך השתחררתי כשהייתי שמחה לבדי? איך פרקתי מעצמי את מה שלא יכולתי להגיד? איך לא כתבתי כדי להבהיר ולהסדיר את המחשבות? למה בכלל הפסקתי לכתוב ולקרוא על מה שהיה חשוב לי? כמו שעניתי קודם, אין לי תשובה. היו מקרים בודדים, פעם בכמה זמן, כשהתבודדתי וכבר לא חשבתי על דברים אחרים, שבהם נזכרתי בבלוג ההוא שכתבתי בו לפני כמה שנים. עד שחזרתי, כמובן, לקראת סוף השנה שעברה.

באזור שעות הצהריים המוקדמות ועד לערב, כלומר במשך כמה שעות באמצע היום, האתר קרס. כן, כן, האתר הזה, הבלוגר, Bloger.co.il, האתר הזה שבו אני כותבת נכון לעכשיו ואתם מסתכלים בו נכון לרגע הזה. נכנסתי פעם אחת בכל שעה במשך שלוש שעות כדי לבדוק, אולי לגלות שהכל בסדר. תחשבו על זה רגע, ואולי זה ירגיש לכם קצת משונה. במיוחד לאותם האנשים, שהם כבר חלק גדול מהקהילה הקטנה הזאת, כמו שאני אוהבת לכנות אותם ”פליטי ישרא-בלוג“. אולי לרגע אחד הבנתי אתכם, את מה שהרגשתם כשאמרו לכם שהאתר יימחה מעל פני האינטרנט. מה שכתבתם במשך שנים, או אולי פחות, פשוט יימחק. זאת תחושת חרדה רגעית שאחריה יש גלים. גלים של הלם שעובר בך, יחד עם ריקנות. כאילו שקמת בבוקר ואין מסביבך כלום, ומי יודע לאן לפנות עכשיו?

האתר חזר ויחד איתו הילדות שלי. בסביבות שמונה בערב, אני מניחה, כי רק אז בדקתי פעם נוספת. חזרתי לעניינים השגרתיים, כל המתחים והמחשבות שרציתי לכתוב עליהן, אבל עצרתי לרגע. קצת להעריך את הכתיבה, להבין מה יש לי בידיים, ואולי גם לאחרים.
רק רציתי לשתף אתכם בזה.

10 תגובות
עייפה
01/02/2018 00:12
נערת הגורל
אני עייפה. 
עייפות נוראית.
גם עייפות פיזית, אבל גם עייפות כללית.
נפשית.

בית הספר. כן, מה שהחיים שלי אמורים להיות סובבים סביבו, הוא בעיה אחת גדולה. הלימודים עצמם לא נוראיים, הם בסדר. זאת הפעם השנייה שאני אומרת משפט כזה, אבל מה שמסביב מהווה את הבעיה. הוויכוחים, שעות המחויבות, הבדיקות, העבודות, המבחנים. אני בוכה בקלות, הביטחון העצמי שלי ברצפה. נבחנתי בבגרות בלשון, חשבתי שחלק מהלחץ ייעלם ואני ארגיש הקלה. זה לא קרה, פשוט התחלתי לראות את יתר הלחצים. די, מה יהיה עם התעודה הזאת? תעודת בגרות? כמה עוד אני אצטרך לעבור כדי לקבל אותה? למה אני צריכה אותה? יש לי כל כך הרבה שאלות שלא נשאלו בבית הספר מאז היום הראשון שנרשמתי אליו, אז בשביל מה? למה אני צריכה לבכות עליה? כמה עוד דמעות אני אשפוך עליה?

היום דיברתי עם הנער ההוא. פעמיים. אני לא זוכרת אם ציינתי את זה, אבל אנחנו לומדים באותה השכבה, כלומר באותו בית ספר. בפעם הראשונה נפגשנו לכמה דקות בטקס קטן של נטיעת עץ ברחבה הקדמית, ובפעם השנייה הוא ליווה אותי בסיבוב. בהרחבה, בכל הפסקה קצרה שאורכת חמש דקות בין שיעור לשיעור, אני עושה הקפה סביב הרחבה האחורית. הרגל בריא. הלכנו לאט, דיברנו, אמרנו דברים די מגוחכים, כמעט איחרנו לשיעורים. במשך כמה דקות רבתי ביני לבין עצמי, כי לא רציתי להיפרד לשלום אבל ידעתי שהמורה לא תכניס אותי לכיתה אם אאחר. בסופו של דבר אמרתי לו במסדרון שאני חייבת לרוץ ונפרדנו. בשעות הבאות התחלתי לנתח ולנסות לפענח מה הוא חשב עליי. כמובן, זה בלתי אפשרי. תירגעי,  הוא לא מנתח כל דבר קטן כמו שאני עושה, הוא לא את. גם אם כן, זה בטח לא הטריד אותו. די, די, אין שום עדות שאנחנו מרגישים את אותו הדבר, אז תפסיקי להכניס לעצמך שטויות לראש כל הזמן, גם ככה התאהבת וזה היה מטופש בצורה חסרת תקדים. את וכל המחשבות שלך. לפחות אל תחמירי את זה, גם ככה אני עייפה.

אין לי כוח לתיאורים ארוכים וציוריים, למרות שאני אוהבת אותם. גם לא לרגשנות או לדרמה שאני נוטה אליהם לפעמים. פשוט אין לי כוחות. אני מרגישה רע עם עצמי על כל דבר שאני עושה. ושתלך לעזאזל ההתנגדות לקיטשיות. זה מה שאני חושבת, אז מה? חטאתי?
כמו שציינתי, אני עייפה.

אני פשוט עייפה.
2 תגובות
כל מני 2
28/01/2018 10:23
נערת הגורל
אקדים ואומר שהכותרת די טיפשית, אבל כמו בפעם הקודמת אני רוצה לדבר על נושאים שונים עם קשר קלוש, ואין לי מספיק סבלנות כדי לכתוב אותם בנפרד. חוץ מזה, הערה נוספת. אני חושבת שהכתיבה שלי היום די מקרטעת, אז תסלחו לי.

אתמול בערב כתבתי על כל ההתאהבויות שחוויתי מהילדות ועד היום. לא פרסמתי את זה משתי סיבות. הראשונה, בשעה עשר בלילה החשמל נפל והכל נמחק, ולא היה לי כוח או רצון לשחזר. השנייה, הבנתי שמה שכתבתי היה די מגוחך. אני ארחיב על זה קצת.
אני בת 16, וחוץ מההתאהבות הנוכחית התאהבתי חמש פעמים. בחשבון פשוט אפשר להבין שגם אם התאהבתי פעם בשנה, התאהבתי בפעם הראשונה בגיל 11, שזה גיל די צעיר בכל מקרה. אבל המרווח היה גדול יותר, והתאהבתי בפעם הראשונה כשהייתי בכיתה א', שזה באזור גיל 7. אני מניחה שבעוד כמה שנים אני אסתכל על ההתאהבויות של גיל הנעורים באותה הצורה שאני מסתכלת בגיל הנעורים על ההתאהבויות של הילדות, אבל אני לא אקדים את המאוחר. אני זוכרת כל אחד מהם, איך הוא נראה ומה היה השם שלו. חמשת הבחורים שבהם התאהבתי למדו איתי באותו בית הספר, ארבעה מהם למדו איתי באותה הכיתה ורק אחד למד בכיתה המקבילה. השניים הראשונים והחמישי היו ידידים קרובים שלי, ואת השלישי והרביעי הכרתי רק בכלליות. בארבע הפעמים הראשונות לא אמרתי לאף אחד על מה שאני מרגישה, בשלב מסוים נפרדו דרכינו והרגשתי תחושת החמצה שחלפה עם הזמן. בפעם החמישית התוודיתי בעזרת חברה טובה, ונדחיתי. בשיא הגשם שירד באותו היום התיישבתי ברחבה ריקה ברחוב, נבוכה ועצובה, ובכיתי במשך שעות.
עכשיו הגיעה ההתאהבות השישית. כבר ציינתי בעבר שיש נער שאני מחבבת, אבל אני לא עובדת על אף אחד ובטח שלא בבלוג שלי, אני אוהבת אותו. אני מבינה שזה מפריע לי הרבה יותר מבעבר, כשהייתי קטנה ותמימה וחשבתי שאהבה תמיד תהיה דבר טהור. משיכה מינית הייתה רחוקה שנות אור ממני, לא העליתי על דעתי דברים כמו אכזבה, ובכלל, חברויות של ילדים לא דומות לחברויות של נערים. אין לי סבלנות לכל זה, אני מברכת על זה שהפגישות המעטות שלנו ייפסקו בקרוב וגם מקללת את זה. אני לא יודעת למה הוא ליווה אותי הביתה, לא יודעת למה הוא סיפר לי דברים שלטעמי הם אישיים, אני לא יודעת אם הוא עשה את זה בשביל עצמו ואני לא יודעת כלום. אני מנסה לא לחפש, לא למצוא משמעויות, אני יודעת שיש אנשים שפשוט אומרים דברים בפשטות או מתוך ידידות. בכל זאת, קשה לי עם כל המחשבות והרגשות האלה. אני אוהבת לאהוב, אבל אני לא אוהבת את כל מה שמסביב. בפסקה הקודמת כתבתי שזה מגוחך, כל ההתאהבויות האלה, ובכל זאת המשכתי לכתוב ולהרחיב. מי יודע למה אני עושה את מה שאני עושה.

קצת על נושא אחר שנגע בי כמעט מאז ומתמיד. יותר נכון, מאז שנהייתי מודעת לעצמי. קצת קשה לי להשים את האצבע על גיל מסוים, אבל תמיד סירבתי לדבר על אוכל, לא עם עצמי ולא עם אחרים. זאת הייתה נקודה מאוד רגישה, והיא עדיין רגישה. תמיד ידעתי שיש לי בעיה עם אוכל, אבל אף פעם לא ידעתי איך לפתור אותה. החשד המוגדר ביותר שהציעו לי, וגם הוא ירד מהפרק באותה המהירות שבה הוא עלה, היה הפרעת אכילה בררנית. כדאי שאני אסביר; בגדול, אני מצליחה לאכול מאכלים ספציפיים במיוחד ולא מוכנה לאכול שום דבר חוץ מהם. זה אומר שאפילו לטעום משהו חדש, רק לנסות על קצה הלשון, זאת בעיה גדולה. 
ההפרעה לא מסווגת בתוך מחלה נפשית או פיזית, וחוץ מהכותרת של הפרעה אין פה עניין רפואי. לכן אני יודעת שזה נשמע קטנוני ומפונק להחריד, בעיה של ילדים קטנים, אבל אין לי דרך להסביר את ההיגיון שמאחורי זה, כי אין כזה. אין לי דרך טובה במיוחד להסביר את הראייה שלי על אוכל, אבל אם אתם מעוניינים לנסות, נסו ככה - תארו לעצמם שהרוב הגדול של המאכלים בעולם מעוררים בכם חלחלה. כל דבר עשוי מרפש במקרה הרע וחצץ במקרה הטוב. אבל תוך כדי תזכרו שזה טבעי לאכול את זה, כולם אוכלים את זה, זה בריא, זה חובה, נציע לכם שאולי תדחפו את זה לפה ותבלעו בכוח, מה תעשו כשתהיו בצבא ומה לא בסדר אתכם שאתם כל כך בררנים. יש עוד שלל ביקורות בסגנון הזה, אין לי כוח נפשי לעמוד בהן. אני שונאת להשתתף בארוחות כיתתיות ונמנעת מללכת למסעדות עד כמה שאפשר, מי שמכיר אותי אישית יודע שאין על מה לדבר. בנוסף לזה, ואני לא יודעת מה נורא יותר, בכל פעם שאני צריכה להקשיב לתזונאית או לדיאטנית אני נמנעת מללכת, או שאני הולכת באמצע, או שאני נשארת ומנסה לעצור את עצמי בכוח מלפרוץ בבכי ובסוף יוצאת מתייפחת. במשך השנים המצב נהיה קל יותר, הייתה התקדמות מסוימת. בעקבות הצמחונות טעמתי תחליפי בשר, ועוד כמה דברים קטנים שהזדמן לי לטעום ולא היו נוראיים בעיניי. אבל ההתקדמות היא איטית, פתחתי מנגנון של התגוננות מידית ותוקפנית, והתחושות הרעות כבר התקבעו אצלי.

הנושא האחרון שחשבתי עליו ואכתוב עליו בקצרה הוא דימוי גוף, וזה דווקא הנושא שיחתום את הכתיבה בנימה חיובית. זה קצת מתקשר לאוכל, כי דיאטה אף פעם לא הייתה אפשרות רצינית, ובכל מקרה תמיד שנאתי לספור קלוריות ולחשב כל דבר שנכנס לי לפה. כמו שכנראה מובן מהמשפט הקודם, כשהייתי צעירה יותר היו לי בעיות של דימוי גוף, כמו להרבה אנשים. הרגשתי שמנה או מכוערת, ולא ידעתי מה לעשות עם זה חוץ מלשנוא את עצמי. השנים חלפו, ולמזלי זה אף פעם לא הגיע למצב קיצון ומרבית הדימוי העצמי שלי השתנה לטובה. אני לא דוגמנית, אני לא רזה אבל גם לא שמנה, ולפעמים עולות בי ספקות, אבל אני כבר אוהבת את המראה שלי הרבה יותר. אני מסתכלת במראה ודווקא נהנית מהחיוך שלי ומהגוף שלי. הפנים שלי עגלגלות וחמודות, העיניים שלי ירוקות, יש לי נקודת חן בהירה על השפתיים, השיער שלי הוא חום, גלי ולא מסורק, יש לי סימני שיזוף די בולטים שהבגדים מסתירים והגוף שלי די פרופורציונלי. קצת גלשתי מהנושא, אבל אני מרגישה די בסדר, ואולי אפילו קצת צריכה להגיד לעצמי מילה טובה.

4 תגובות
ספר
24/01/2018 00:04
נערת הגורל
לפני שנים, כשהייתי קטנה, באמת צעירה, קיבלתי ספר במתנה. אני לא זוכרת מי נתן לי אותו, וזאת לא הייתה מתנה עטופה בנייר מקושט. אני מניחה שאבא שלי הביא אותו הביתה. הספר פשוט היה שם, נח על המדף או על השולחן בחדר שלי. קראתי אותו, לא פעם ולא פעמיים, לא שלוש וגם לא ארבע. עשרות פעמים, לא יהיה מופרז להגיד מאות פעמים, הספר הזה נקרא על ידי ילדה סקרנית שאהבה קריאה. הספר - גם הוא היה מנקודת מבטה של ילדה. מבוגרת יותר, כמובן, אבל לא בהרבה, בכל זאת מדובר בילדה שנמצאת בגבול בין ילדות לגיל הנעורים. אהבתי את הספר הזה, בכל היקר לי אהבתי אותו. הייתי לוקחת אותו וקוראת אותו כל לילה במשך שנים, כל פעם דף אחר לפני שאבא היה מכבה את האור. לפעמים זה היה דף שהייתי חוזרת עליו שוב ושוב, לפעמים הייתי מעלעלת בדפים ומחפשת משהו שנזכרתי בו, ולפעמים אלה היו עשרות דפים שקראתי בזמן קצר. יכולתי לדקלם ערימות של דפים אם זה היה נחוץ, והייתי עושה את זה מבלי להניד עפעף. כמה אהבתי את הילדה, את הכותבת, שהייתה זרה לי לחלוטין והרגשתי כאילו אני מכירה את כל נימי נפשה. בכל זאת, הייתי ילדה שקוראת על נקודת מבטה של ילדה אחרת. לא היו לי חברים, אבל אהבתי מאוד קריאה וכתיבה. בטח כששני אלו נפגשים זה בזה לספר טוב, זה מצא חן בעיניי. בלי גסות או מעודנות, יכולתי לראות את החלומות שלה מתגשמים ולדעת ממה תתפרנס, לשער איך מערכות היחסים שלה יתפתחו, איך נראה העץ שהיא מתארת מחוץ לבית שלה ואיך נראית החנות שממנה נקנתה המחברת שעליה כתבה. מובן שאלה היו השערות, לספר היה סוף פתוח. מאכזב ביותר, בהתחשב בעובדה שמעולם לא זכיתי לקרוא את ההמשך. הייתי יכולה לצעוק ”הדרן“ וזה לא היה מועיל, הסוף לא נכתב ולא ייכתב לעולם. כמה שאהבתי את הספר הזה, וכמה שאני עדיין אוהבת אותו, זה לא ייאמן. זה לא היה ספר נוראי, מבחינתי. לא כמו שהוא היה אמור להיות, לפי מה שאנשים אמרו. היו בו קטעים שהיוו הצצה לעולם פחות יפה, עולם רע הרבה יותר מהעולם שבו אני חיה היום. אבל אלה היו הצצות למציאות אחרת, ולא לילדה שבה התרכזתי, הילדה האחרת. ויש בזה משהו יפה, גם בספר עצמו היא כתבה שהיא רצתה להיראות כמי שהיא בפני עצמה. אולי זה מאוחר מדי מכדי שאעזור לה, וגם כשהייתי קטנה זה כבר היה מאוחר, אולי יש לזה משמעות סמלית בלבד. סתם ככה, פשוט נזכרתי בזה ורציתי לחלוק, להגיד. בעצם, אולי הקונוטציה לא טובה. כדי לתאר את זה בצורה הטובה ביותר, אני יכולה להגיד שהספר הזה ליווה אותי במשך שנים ועוד מלווה אותי, הוא נגע בי אישית. אולי זה מנכס, הרי מיליונים קראו את הספר, אבל אין לי מסוגלות להתנצל על הרגשות הפרטיים שלי בדרך שלא תהיה שקרית. זה ספר, שאולי יחלקו על דעתי בנוגע אליו, אבל הוא ספר כל כך יפה. יפה מדי.


למי שנותר מבולבל, או מתעניין, הספר נקרא יומנה של אנה פרנק. שעשעתי את עצמי במחשבה שהעם היהודי נקרא ”עם הספר“. בנוסף לכך, בשבוע האחרון הגשתי טפסים ראשוניים ליציאה למסע פולין. אתמול קיבלתי בדואר צו ראשון לצבא, והתרגשתי מאוד.
8 תגובות
כל מני
13/01/2018 00:17
נערת הגורל
בימים האחרונים אני הפכפכה. יש לי כל מני דברים להגיד, אף אחד מהם לא קשור לשני. אני פשוט כותבת על כל מני דברים שאני חושבת.

אני נמצאת הרבה יותר זמן בבית של אבא שלי. זה הרבה יותר מרגיע בעבורי, זה ממש טיפול רגשי שכל מה שאני עושה בו זה לשבת ולהסתכל, לדעת שאני בבית של אבא. אני לא יכולה להמשיך להיות כל החיים סביב אמא. אני לא יכולה לכלול אותה בכל חיי, אני לא רוצה את זה. לא רוצה לשבת בארוחות שישי ולא להתלוות לאירועים. יבוא יום ואני אהיה אדם בוגר, לא ילדה. בטח לא הילדה של אמא. אני יכולה לסלוח וללטף אותה, אבל אני לא יכולה לעשות את אותו הדבר לעצמי. אני לא מצליחה לחוות אימהות ולשיר שירי גן ידועים לאמא. כל הגועל יוצא ממני כשאני חושבת על השירים המטופשים האלה שמהללים את אמא ומעולם לא שרתי. שהיא תבקש מהמשפחה שלה לשיר אמא יש רק אחת, לא ממני. לעזאזל, אני הילדה של אבא. אני מרגישה שאני חושבת דברים רעים, אבל אני לא מרגישה רעה. אני נסחפת וכותבת הרבה כדי להוציא את זה ממני. כל הזמן מתנצלת וקשובה, ואני רוצה להגיד, די! נגרם לי עוול. מגיע לי להחליט על הקשר, נמאס לי לתת לאחרים כל הזמן. אני לא רוצה לפגוע, אבל אני לא יכולה לגונן כל הזמן. אם כולם אומרים שחיים רק פעם אחת, למה אני צריכה לחיות את החיים האלה בשביל אדם אחר? למה אני?

כדאי לעבור הלאה. אני חושבת על המקצוע שלי בעתיד. בעבר הייתי בטוחה, עכשיו אני מעורערת והכיוונים שלי כלליים מדי. נכון לעכשיו, אני רוצה להיות שיננית או סייעת רופא שיניים. חשבתי על קבע בצבא, אבל אני בכלל לא מכירה את המערכת הצבאית. אמנם אני גם לא מכירה את מערכת הבריאות ורפואת השיניים, אבל הצבא הוא דבר אחר. למי שמכיר או מתעניין, חשבתי על להיות מ"כית. הסבירו לי שהצבא מתחשב בשיקולי כוח אדם, ציונים במבחנים בצבא ועוד כל מני דברים פחות מעניינים. אמרו לי גם שעדיף בעבורי פשוט לסיים את השירות בלי בעיות ולעבור לחיים האזרחיים. אבל אני קופצת קדימה. המבחנים בצבא, ממה שאפשר למצוא באינטרנט, מזעזעים. אני לא מאמינה שאני אצא מנקודת התחלה גבוהה, ובהתחשב בעובדה שהצבא הוא לא מערכת גמישה, בחיי, אין לי שום דבר להציע חוץ מבריאות טובה וכוח רצון. אין לזה הרבה שווי צבאי, אני מניחה. 

ובעתיד הקרוב יותר, עוד חודשיים פחות או יותר תתקיים צעדה. אני הולכת בצעדה הזאת כבר כמה שנים ברציפות. הפרטים הטכניים לא חשובים, זאת צעדה נחמדה שמתרחשת פעם בשנה ויש בה שלושה מסלולים שונים. אני מתמידה ללכת עם קרובת המשפחה היחידה שהיא בת גילי ואנחנו גם חברות טובות, ובמקרה גם דיברתי עליה בפעם שעברה. אנחנו מתמידות ובוחרות ללכת במסלול הארוך ביותר, 12 ק"מ בשעה וחצי. זה לא מן הנמנע שיהיו לנו חוויות משעשעות מהצעדות הקודמות, אבל אשאיר את זה כבר לכתיבה נפרדת. הצעדה הזאת היא אחד הזמנים הכי יפים בשנה, לדעתי. גם ויזואלית וגם רגשית. אני מבלה שעה וחצי בהליכה באזור טבעי פורח יחד עם חברה טובה מהמשפחה, זה נפלא.

ובמעבר חד, מין. אני חושבת על מין הרבה בזמן האחרון, וזה מביך. כשהייתי קטנה הייתי נוטה לחשוב על מין בתור משהו טמא או לפחות לא ראוי, נושא שילדה טובה לא אמורה להתעסק בו. מין זה מפחיד. אם זה יכאב, אם אני אתאכזב או אאכזב, עם מי אני אעשה את זה, מתי אני אעשה את זה. זה משגע אותי, כי למרות כל השאלות, אני רוצה את זה. בניגוד לרוב החיים השקולים, אני מרגישה כמו חיה, אני חייבת סיפוק כאן ועכשיו וזה כל כך טבוע בי. אני פשוט רוצה לצעוק שאני פשוט נערה חרמנית, ואולי זה אפילו בסדר להיות אחת כזאת, איברי מין הם חלק מהגוף שלי. בכל מקרה, במעבר נוסף וקשור חלקית, הגורם החסר המתבקש הוא בן זוג. זה מוביל אותי לנושא אחר, אהבה. אני לא רואה את זה קורה באופק. אני לא יכולה להגיד שאין אף אחד שאני מחבבת. יש מישהו, ואני לא אפרט מעבר לזה, חוץ מזה שאני לא מאמינה שיתפתח בינינו משהו. אנחנו לא בדיוק ידידים, יותר כמו מכרים, למרות שאנחנו חברותיים זה לזה כשאנחנו נפגשים. בפגישה האחרונה היו כל מני רמיזות, אבל הן היו יותר מבדחות מאשר רציניות. אני מאוד משתדלת לא לעשות ניתוח יתר למה שהוא אומר, למרות שקשה להימנע מזה. בשורה התחתונה, גם זה משגע אותי. כי יש לי פנטזיות. גם רומנטיות וגם מיניות. אני רוצה לטרוף, לגלות איך לחוות זוגיות ואיך מרגיש מין, אני כמעט צורחת כשאני חושבת על זה וההורמונים מציפים אותי. אני גם אצרח עוד מעט כשאני אבין כמה קשקשתי עכשיו, ואצרח כשאני אחשוב איך מילדה קטנה ונחמדה נהייתי בת נוער שמתפוצצת מרוב הורמונליות, שגם מקשקשת.

מצחיק כמה שעולם פנימי שונה מהעולם החיצוני. תמיד ידעתי שיש לי דמיון עשיר ושההתעמקות בתוך המחשבות היא חלק גדול ממני, וזה פשוט מצחיק, כי במציאות לא קורה שום דבר. סדר היום שלי עדיין תקוע באותה הצורה והמציאות עדיין רגילה ודי משעממת. קשקשתי פה המון, הורדתי מהלב כמה דברים שרציתי להגיד ולא יכולתי. אני  פשוט שקועה מדי בתוך המחשבות שלי, וזה הרבה יותר כיף להיות בעולם הפנימי. אולי כיף זאת לא הקונוטציה המדויקת. הרבה יותר מסקרן.

16 תגובות
מסיבה
10/01/2018 10:31
נערת הגורל
אזהרה: מיותר וחסר טעם.
האמת היא, שחשבתי והתכוונתי לכתוב על דברים אחרים. תחושות, רגשות, התבגרות, מה לא. אבל העדפתי במקום זה להעלות מה שקרה לי ולתייק אותו. פשוט זיכרון כזה, שלמרות שהוא קרה לפני פחות מחצי שנה, הוא נראה רחוק. והפעם, אני דווקא לא מתעמקת בתוך עצמי ומסתבכת במחשבות. סתם, בת-נוער שקצת נגררה, קצת התבודדה וקצת נהנתה.

החודש השני של החופש הגדול. אוגוסט, אם אני לא טועה. פעמיים שוחחנו בנסיעה באוטובוס מתל-אביב. בפעם הראשונה נשלחה אליי בערב הודעת טקסט שאישרה מקומות פנויים נוספים ודיברנו עליה, ובפעם השנייה באחר-הצהריים למחרת הייתי צריכה שכנוע. נושא השיחה היה מסיבה שארגנה חברת קוקה-קולה בצפון בחופש הגדול, שהייתי האחרונה לקבל אישור הגעה אליה. אירוני, בהתחשב בעובדה שאני לא אוהבת או שותה קולה. חשבנו שהמסיבה נסגרה, ומאוחר יותר הרחיבו את מספר המקומות. לא רק שהמסיבה הייתה רחוקה מאיתנו פיזית, היא גם נמשכה לילה שלם, והסתיימה רק בבוקר שלמחרת. בכל מקרה, השיחה הייתי ביני לבין קרובת משפחה, שאנחנו גם חברות טובות. ניסיתי להתחמק מההגעה בכל מני סיבות לא משכנעות במיוחד, והיא מצידה דווקא רצתה ללכת. אני לא זוכרת את הניסוח המדויק, אבל היא אמרה לי משפט בסגנון ”לפני שנתבגר ונעלה כיתה, ולא יהיה לנו זמן לכלום. מסיבה אחרונה לחופש. זה שכנע אותי, שכנעתי את אבא שלי לאפשר לי לנסוע וכמה ימים אחר כך כבר התחלנו לתכנן את הנסיעה, עד שהגיע היום הגורלי ועלינו על אוטובוסים ורכבות ליעד. אני חושבת שבסך הכל היינו שש בנות, את כולן הכרתי ועם שלוש מהן הייתי מיודדת. היו לנו כל מני חוויות מטופשות בדרך, יותר נכון הן עשו מעשים מגוחכים ואני גיחכתי בצד. אחת איבדה את כרטיס הרכבת שלה והשנייה נכנסה לשירותי גברים. כשהגענו למסיבה עצמה, גילינו שהיא נמצא באזור צפוני נידח, לא רחוק מהים. המתחם היה ברובו חול או אדמה ובחלק קטן ממנו הייתה דרך סלולה עם כרי דשא קטנים. בכל מקרה, כשנכנסו הסתבר שצריך לזרוק את כל הבקבוקים. ארבע מהבנות, ביניהן בת המשפחה, שתי הבנות שלא הכרתי וידידה, החליטו להישאר מחוץ למתחם לחצי שעה. כשהן נכנסו, אני והידידה שנכנסה איתי גילינו שהן החליטו לשתות בקבוק  וודקה שלם מחוץ למתחם ואז להיכנס. אם זה לא מספיק, אחת מהן הצליחה לחמוק עם בקבוק בחזה שמכיל, איך לא, אלכוהול. עוד בהתחלה ראינו את ההשפעה המשכרת עליהן, אבל מאוחר יותר בערב הן נפלו לגמרי ושכבו על איזה סלע אקראי עם כאבי ראש. בהמשך המסיבה, כשהחושך כבר ירד והתחילו שעות הלילה, היחידות שנותרו פיכחות, כלומר אני וידידה, התיישבנו על אחת המדשאות והתחרינו מי יכול להרים את הידיים מעל הראש יותר זמן. מאוחר יותר עברנו להתהלך בסמוך לכניסה של המתחם, שהייתה מגודרת כולה כדי למנוע יציאה, ודיברנו. דיברנו על כל מני נושאים, כמו החברות השיכורות שלנו, סטטיסטיקות, פשע, מצב המים בערים מסוימות וכנראה עוד נושאים שפחות הייתם חושבים עליהם בהקשר של מסיבה. אפשר להגיד שלא היינו הבלייניות בחבורה. העברנו בדרך הזו בערך שעתיים וחצי, עד שבת המשפחה שלי התקשרה והתעקשה שנבוא עם כולם לאזור של המוזיקה, ואז הגיעה לאזור שהיינו בו וגררה אותנו פיזית. אז הגענו. הלכנו לאזור שהיה בו מוזיקה בווליום מחריש אוזניים, וכשהאמנים שאהבנו הגיעו התחלנו לרקוד. אם ככה אפשר לקרוא לקפיצות ותנועות לא הגיוניות של הגוף שלנו, כשתוך כדי לפעמים גם שרנו ומחאנו כפיים. בסביבות השעה חמש בבוקר כבר כולנו התחלנו להתעייף. גייסנו כוחות אחרונים כדי לרקוד ולקפץ, אבל כבר כל האנשים במתחם התכוונו לחזור הביתה וביניהם גם אנחנו. השערים נפתחו, האוטובוסים התחילו לנסוע לתחנת הרכבת, הזריחה כבר התחילה ורוב השמיים היו לבנים, אחרי נסיעות ארוכות חזרנו הביתה, סחוטות מעייפות נפרדנו וכל אחת פנתה לדרכה. כשהגעתי הביתה, נרדמתי על הספה, די מרוצה. חשבתי שזאת תהיה מסיבה כמו שרואים אצל בני נוער בסרטים אמריקאים, שכזאת אני אהיה. אבל לא, נהניתי בדרך שלי. מה אפשר לעשות.

2 תגובות
תחום אפור
08/01/2018 10:27
נערת הגורל
בזמן האחרון אני מתנסה במה שאפשר לקרוא לו החיים הרגילים. 
אני קמה בבוקר, מתארגנת, יוצאת ללימודים, מגיעה בבוקר וחוזרת בערב, רואה טלוויזיה לזמן קצר ונרדמת. בין לבין אני אוכלת אוכל שהכינו לי מראש או דברים שאפשר לקחת בקלות. אם יש שעה פנויה, כמו עכשיו, אני מנצלת אותה כדי לכתוב או כדי לבדוק מה שלומם של אנשים אחרים. זה מלנכולי בדיוק כמו שזה מתואר. אני מבינה למה אנשים כל כך סולדים מחיים רגילים, פשוט אין בהם טעם. מה שאני עושה נעשה רק כדי לרצות אחרים או כדי לסמן שעשיתי ולסיים עם זה, לפחות עד היום הבא.

אני לא ממשיכה לקשט את החדר למרות שיש קישוטים לא תלויים שנחים בארון, לא מסדרת את הספרים בספרייה למרות שיש ספרים שכובים מאחוריה, לא קוראת את הספרים שאני רוצה, לא מטיילת עם הכלב כמו שאני רוצה, לא כותבת כמו שאני רוצה ואני יכולה להמשיך את הרשימה עוד הרבה, אבל גם לזה אין זמן. אפילו לחלום בהקיץ, אחד התחביבים המועדפים עליי, אני כבר לא יכולה לעשות. כמה דקות, אם הן מתפנות.

אני לא יכולה להגיד במדויק שאני סובלת. לא מכים אותי או מתייחסים אליי בצורה רעה, אני גם לא בוכה והעצבים שלי רותחים כמו שהיה לפני פחות מחודש. התחושה היא שאני לא יכולה להתלונן, אני נמצאת בתחום אפור שבו שום דבר לא קורה. אני לא חיה את החיים במובן היפה של המשפט, אני קיימת ובזה זה מסתכם. כולם רוצים בטובתי, ככה הם חוזרים ואומרים. רק שאעבור, הבגרות ממש בסוף החודש, רק עוד קצת השקעה, אם כבר החזקת עד עכשיו תמשכי את זה עוד קצת, עוד פחות מחודש ואת משתחררת מזה. עד הבגרות הבאה.

8 תגובות
תובנה
04/01/2018 14:14
נערת הגורל
הרבה יותר קל לכתוב עם אמוציות סוערות, אבל שום דבר לא משתנה. במובן מסוים, זה דבר טוב, כי בזמנים האלה אני נזכרת באהבה שלי לכתיבה, שהיא עמוקה יותר ופחות נובעת מדחף מיידי. בכל יתר המובנים זה משעמם להחריד, ובימים האחרונים אני מתנוונת מרוב לימודים ושיממון. לכן אני מתכוונת לחלוק תובנה קטנה על עצמי.

יש לי מעין מסורת שנמשכה בשנים האחרונות ותימשך עד סוף הלימודים התיכוניים; בכל הפסקה גדולה, שאורכת 30 דקות, אני הולכת לדשא. הדשא הוא כינוי כללי לאזור הקדמי של המבנה, אבל ברוב המקרים מדובר בחלק הקרוב לגדר, שבו באמת יש חלקת דשא רחבה שבה אנחנו מסתובבים. כשאני אומרת אנחנו, אני מתכוונת לעצמי ולחברים שלי מביה"ס. לפעמים מדובר בידידים שהיה לנו קשר טוב יותר בשנים קודמות, ואנחנו עוד ממשיכים לדבר פה ושם, אבל לרוב אלו החברים הקרובים. המסורת הזאת נובעת מהעובדה שבימים הראשונים בחטיבה פגשתי שם בפעם הראשונה שני חברים טובים, ועם הזמן הצטרפו נוספים וזה נהיה סידור קבוע. זה לא סידור נוח במיוחד, לפעמים מזג האוויר לא נעים או שלאנשים אין סבלנות ללכת מהכיתה לדשא. למרות זאת, אני ממשיכה ומתכוונת להמשיך. זה פשוט נהיה מנהג פרטי.

כבר סיפרתי על המריבה עם ידיד שלי. היינו ידידים טובים, שלא להגיד טובים במיוחד. הכרנו עוד מתחילת חטיבת הביניים, ועברו ארבע שנים מאז. עברנו כל מני דברים יחד, בין היתר היינו מעריצים מתלהבים של סדרת סרטים מסוימת ודיברנו על זה שעות. חשבתי שאני מאוהבת ובדיעבד גיליתי שזאת הייתה התלהבות ילדותית, אבל בשעתו הוא ניחם אותי והמשכנו הלאה. בשנה שעברה הוא עזב בעל כורחו למדינה אחרת, לתקופת זמן לא ידועה. הלכנו עם עוד שתי ידידות לקולנוע, והוא נתן לכל אחת מאיתנו מכתב. בכיתי מהמכתב הזה כמה שעות. לא כי הוא היה מרגש או כתוב בצורה מדהימה, פשוט כי לא רציתי לנתק קשר עם ידיד טוב. הוא חזר קצת אחרי תחילת שנת הלימודים, באחד החגים. זה כמעט מדהים כמה הזיכרון האנושי קצר: אחרי שאיבדנו קשר והתגעגענו, עכשיו הקשר התנתק לחלוטין. אבל בחזרה צעד אחורה, איך הפסקה המקדימה, על הדשא, קשורה לסיפור? זה הזכיר לי שבעצם הקשר שלנו התפורר כבר אז. הכרנו בדשא ונפגשנו שם, אבל בשלב מסוים הוא פשוט הפסיק להגיע. כששאלתי אותו על זה, הוא אמר שהוא לא יכול או לא רוצה, אני כבר לא זוכרת. לא אמרתי לו את זה, אבל נפגעתי מזה. זה מטופש, וגם אז ידעתי שזה מטופש, הרי זאת רק חצי שעה במקום מסוים. אבל זה פשוט היה חלק מהשגרה. בצורה מסוימת, זה הוביל אותי להבין שהניתוק בינינו לא היה הסלמה פתאומית שהגיעה משום מקום, אלא פשוט סופה של תקופה שבה הוא השתנה. אולי גם אני, אבל לא בצורה דומה. אני לא יודעת מה הוא חושב, לא עליי ולא בכלל, אני רק יודעת שהוא השתנה. המחשבה הזאת צצה לי כמה פעמים בעבר, אבל לא התעמקתי בה. תמיד ידעתי שהקשר בינינו היה הדוק בעבר ונפרם עם השנים, אבל לא רציתי להיות טרודה בזה או לחשוב שזה יכול להידרדר. היו נסיבות שונות ומצערות שהופיעו עם הזמן, אבל אף פעם לא חשבתי שזה משנה את האדם. או שיותר נכון להגיד שלא שמתי לב או לא רציתי להאמין. הנתק העציב, ייאש והרגיז אותי, וקיוויתי שהמצב יחזור לקדמותו כמו שקרה בשנים הקודמות, אבל עכשיו נראה שהנתק היה מתבקש. נדרשו לי הרבה שעות של מחשבה כדי להבין איך הגענו ממריבה קטנה לנתק עצום.

המסקנה? לצערי, אין לי שום דבר לחדש לכם. המסקנה היא שאנשים משתנים. כדאי לזכור את זה. 
10 תגובות
שנה חדשה
31/12/2017 23:55
נערת הגורל
סוף זה תמיד התחלה,
של משהו אחר,
טוב יותר?
רע יותר?
לא יודעת מה יותר,
משהו אחר.

זאת השנה השישית שאני בבלוג. 
והפעם הרביעית שאני עורכת את הפוסט הזה, לעזאזל, למה.


זה נראה כמו נצח. אני זוכרת הרבה על הבלוג מגילאים צעירים יותר, וגם בחיטוטים בכתבים המביכים שלי אני נזכרת בימים נוספים. זה לא היה בלוג יציב, אבל הוא היה חלק גדול מהחיים שלי. במשך השנים הייתי מפסיקה לכתוב, ואז כותבת פעם בכמה חודשים, ואז נזכרת ואז מוותרת. זה היה ככה במשך כמה שנים, עד לשנה הזאת. ממש בסוף השנה, רגע לפני השנה החדשה, הודעתי לעצמי שזאת לא גיחה. אני לא באה לבקר או להציץ באזור ישן, אני באה לגור פה. כמו שהיה במשך הרבה שנים ויהיה עוד שנים רבות.

התלבטתי מה לכתוב. האמת היא, שפשוט לא היה לי מה. יש הרבה דברים שאני רוצה לדבר עליהם, אבל כל דבר בזמנו. נכון לרגע הזה, אני מרגישה אכזבה. אכזבה מעצמי, בעיקר. ישרא-בלוג נפתח, נסגר, נשמר, לא הבנתי. זה לא משנה מבחינתי, חוץ מזה שאני רוצה לפנות אל אנשים, בתחנונים ממש, ולבקש מהם: אל תעזבו. לא את המקום הזה, לא אותי. אני לא פונה, כי זה פשוט לא הוגן. הרי זה הבית, המולדת. אני לא מצליחה להתגבר על הצד האגואיסטי שבי, שבמקום לשמוח על אתר שהוא ממש ארכיון של מאות אנשים, אני עצובה על אנשים שיעזבו. גם אם זה לטובה. זה אגואיזם בשיאו, אבל יש בזה משהו מייאש. הקהילה פה תמיד הייתה קטנה, ולראות אותה נמחית ברגע זה מרסק. אולי במובן הזה אני דווקא מבינה את האנשים שהגיעו, את הפליטים.


רציתי לכתוב בשמחה. משהו שלא יגרום לאנשים להיות מדוכדכים. 
אני לא מתחרטת שכתבתי את זה, אני פשוט חוששת. ממה שיבוא.
למרות הכל, אני אחתום את זה באיחולים. 

שנזכה לשנת 2018 מוצלחת ונהדרת,
עלו והצליחו.

נקודה משעשעת: זאת הפעם הראשונה שבה אני כותבת לקראת השנה החדשה.

2 תגובות
חובה
30/12/2017 02:39
נערת הגורל
כשהייתי בת חמש, פחות או יותר, ההורים שלי התגרשו. אמא שלי מצאה גבר שאני זוכרת את השם שלו, את הפנים שלו במעורפל, ושלושה מקרים: שהוא הרביץ לי עם חגורה, שהוא העלה אותי על מיטת קומותיים ובכיתי בגלל שהיה לי פחד גבהים, ושהוא בא לאסוף אותי מהגן והתחלתי לבכות. היה מקרה נוסף, שבו שניהם באו לאסוף אותי. זה היה אמצע הלילה, הייתי במיטה בחדר שלי בבית של אבא. אבא שלי כעס וזה הגיע למצב של צעקות ובסופו של דבר להזמנת משטרה. אני לא זוכרת מה קרה אחרי שהשוטרים נכנסו לדירה, חוץ מזה שנדחקתי לפינה, ניסו לגעת בי והייתי מבוהלת להחריד. זמן קצר אחרי זה אספנו את כל הדברים, אני, אבא שלי וסבתא שלי, שמנו את כל הארגזים במכונית והצטופפנו בתוכה ביום חם. באמצע הדרך נרדמתי, וכשהגענו כבר גיליתי שעברנו דירה מהמרכז לדרום. מבחינתי, הסיפור נגמר בזה. כעבור חמש או שש שנים היא חזרה. היא באה לבית הספר שלי, ביום גשום. היא וסבתא שלי היו מחויכות. בשלב מאוחר יותר גיליתי שאת הזמן הזה שבו היא נעדרה היא העבירה בהתמכרות לסמים ובכלא. אחרי עוד כמה שנים, היא הביאה בן זוג אחר הביתה. הם התחתנו ועכשיו היא מאיימת בגירושים. אני מונעת את זה, אבל זאת שאלה של זמן. אחר כך התגלה לי שבעצם היא ילדה ילד בזמן הכלא והיא רוצה אותו בחזרה. שתי נקודות בנושא. קודם כל, אני התנגדתי לזה בכל תוקף והייתי חסרת אונים מול זה. דבר שני, בקריאה חוזרת תוכלו לנחש מי האב הביולוגי. רוב הסיכויים שלא תטעו בניחוש, האפשרויות מצומצמות. וזהו. אני גרה אצלה רוב השבוע ואני מזייפת הכל. נחמדות, נימוס, מה לא. במשך כל השנים שבהן היא חזרה, וזה עוד נמשך, מוטלת עליי מעין חובה. מעבר לחובה רגילה, זאת חובה מוסרית. חובה לסלוח. היא מסכנה, אילו חיים קשים, היא גיבורה, היא שיקמה את החיים שלה, אל תכעסי, כשתגדלי תביני, בעתיד את תראי כמה טוב לך וכמה עשו בשבילך. ואני משתדלת לעמוד בחובות שלי, באמת. אני לא מרדנית באופן יוצא דופן. אבל יש דברים שהם מעבר ממני. יש פעמים שבהם אני שוברת את הכלים והולכת. לא בריב, לא בדרמה. בשקט בשקט, שלא יידעו. כי אסור. לא ככה מרגישים כלפי נגמלת מסמים. לא ככה מרגישים כלפי אמא. זה אסור, צריך לסלוח. צריך לאהוב. זה בסדר לא לדעת מראש, אז לומדים. אז נותנים הארכת זמן. אז מחכים עם השעון ושואלים אם כבר סיימת, אם כבר למדת, אם כבר הערכת, אם כבר את כבר מאושרת מהמשפחה. גם אם היא לא המשפחה שלך.

זאת לא צלקת, ולא פצע פתוח. זה פצע שהרגע נקרש, ולמרות שהוא מגרד מאוד, כל גירוד יכול לפתוח אותו.
אני בבית של אבא שלי, זאת ההפוגה השבועית. אנחנו אוהבים זה את זה מאוד, יותר מכל אדם אחר. אני משתדלת לשמור על השקט, להקליד בעדינות ולא להרעיש. לא כי אני חייבת, אני רוצה לא להעיר אותו, לתת לו לנוח ולישון. בכלל, סתם ככה, מצאתי את עצמי כותבת את אחד הטקסטים היבשושיים ביותר שכתבתי, באמצע הלילה, בלי עריכה, בלי מחשבות מסועפות ובלי מניע מובהק. 
ובוכה.
עם נייר, התנשמויות, עיניים משופשפות, ונזלת וכל הנלווה.
כמו ילדה בגיל חמש.

12 תגובות
הזמנה
27/12/2017 00:16
נערת הגורל
הרבה פעמים התעקשתי לכתוב במחשבה שאני כותבת בשביל עצמי בלבד. טוב, זה לא מדויק. לא לחלוטין, בכל אופן. אז החלטתי לתת לזה הזדמנות ולשחרר את זה, לפחות פעם אחת. אני פונה אליכם. כן, אתם, הקוראים שם, אלה אתם. נעים להכיר אתכם. או שאולי אנחנו כבר מכירים, אולי כתבתי לכם פעם או שאולי דיברנו קצת יותר. אולי אתם קוראים פה כי השתעממתם ובזה הרגע נכחתם פה, אולי אתם רוצים להגיב בעצה או בהבעת דעה, אולי אתם מחפשים דרמת נעורים שתשעשע אתכם. ככה או ככה, אתם כבר פה, אז אני מזמינה אתכם חגיגית, רשמית, פורמלית, טקסית ובכל דרך אחרת שתעלו על דעתכם. שבו ותתרווחו, אני אשתדל להבהיר פחות או יותר סביב מה סבבה הכתיבה, אבל אתם מוזמנים לשאול. או לדמיין, מה שמתאים.

קצת על הלך הרוח בזמן האחרון. בינתיים, כלומר נכון לרגע זה, אני כותבת בלי לחוות סערת רגשות. אני אשתעשע קצת במילים ואגיד שזה השקט לפני הסערה; בקרוב יש עוד מבחנים ועבודות, שלל לחצים מכל מני סוגים וצבעים. אתם מוזמנים לנסות ולפענח מה אני מרגישה, כי אני מתלבטת אם זה ייאוש או פשוט השלמה של ילדה מתוסכלת.

יש כמה דברים שאני צריכה לציין, לשם הבהירות. דבר ראשון, אני מאוד קנאית לחברים שלי. אני לא יודעת אם זאת קנאות פשוטה או חסך חמור בחברים מהיסודי, אבל זה המצב הנוכחי. יש לי מעט חברים ואני מאוד קשורה לכל אחד מהם באופן אישי. אני לא יודעת מה הם חושבים עליי, אם הם בכלל מרגישים קרבה אליי. בהזדמנות זו אני אציין שקל לי מאוד להחשיב אדם כחבר, גם אם זה דרך המקום הזה וגם אם זה קשר קטן שמסתכם בשיחות קצרות. משמעות בשבילי זה דבר גדול. זה יתרון אם זה הדדי, אבל חסרון במידה ולא.
דבר שני, אני שונאת קלישאות. אני שונאת שני דברים, לדבר על עצמי ולהתנהל לפי קלישאות. לצערי, זה בדיוק מה שקורה בבלוג הזה. יש סיכוי לא קטן שאני עוד נערה פזיזה והורמונלית, אבל אני מסרבת להיקרא בצורה הזאת. זה דורש ממני מאמצים מסוימים, להתגבר על חוסר הנוחות הזאת ולכתוב על החיים שלי. למרבה האירוניה, לא חסרות בהם קלישאות. לפעמים אני משתדלת לרכך את המכה, לעדן את סגנון הכתיבה ולהפוך אותו ליותר מחושב. פה ושם יש לי פרץ של מחשבה. המחשבה שלא באתי לפה כדי לרסן את עצמי, שיש לי חלומות ושאיפות והשקפת עולם שמונעת מערכים יפים יותר, ודי כבר עם המציאות הקרה והמחושבת הזאת. באותן ההתפרצויות אני כותבת, כמו עכשיו.
דבר אחרון, הלחצים שלי נובעים כתוצאה מעומס לימודי או נפשי. אני תלמידת תיכון, נותרה השנה הזאת והשנה הבאה האחרונה. רגע לפני שאני מסיימת את הלימודים התיכוניים, כל העומס והאינטנסיביות משפיעים עליי לרעה. כמו שכתבתי בפעם הקודמת, אני חולה הרבה יותר. זה תקף מבחינה פיזית, ומתבטא בכאבים שונים כל תקופה קצרה. אבא שלי משוכנע שמצבי הרוח הזחוחים שלי, שנגרמים ברובם מהלימודים, הם שורש הבעיה. מי יודע, אולי הוא צודק. הבעיה הגדולה היא בעצם מעין דכדוך, עצם העובדה שכל דבר מרגיש כאילו זה יושב לי על הוריד, איך אני נפטרת מזה, למה אני עושה את זה לעצמי ובגדול, רע לי.

הלאה, הנה אנקדוטה. על רקע בעיה שהייתה ונפתרה בשבוע שעבר, בתחילת השבוע הזה הסתכסכתי עם חבר טוב. אמרנו כמה דברים זה לזה, שלא מצאו חן בעינינו, ובזה זה נגמר. למה הכוונה בזה? אין לדעת. החברות שלנו? יכול להיות, בסיכוי סביר או אולי אפילו גבוה. אנחנו חברים כבר כמה שנים טובות, ויש משהו משעשע במחשבה שחברות כזאת תיגמר בגלל ריב קצר שארך פחות מכמה דקות.
הצד הפחות יפה באישיות שלי הוא גאוותן, משמע אני לא איזום התפייסות. מבחינתי, יכולתי להמשיך ולהתנהל כרגיל. זה לא קרה, והאמת, זה די מובן. הוא לא חייב. הוא כן נופף לי היום, אבל היה בזה מעין מחווה של יציאה מכדי חובה. לא חובה לי, אלא לעצמו. ככה הוא מתנהג, בסלחנות משונה, וזה חזר על עצמו הרבה פעמים בשנות ההיכרות שלנו. ואחרי המחווה הזאת הוא הוא פנה לאנשים אחרים. אמרו לי פעם שלכל אדם יש תחליף, וזה משפט מאוד מריר לטעמי. כשמדובר בהיפרדות זמנית, ניחא. אבל כשיש נתק ביני לבין חבר, אני אוטמת אוזניים ומסרבת לדעת. מילולית, עשיתי את זה היום. ישבתי בקצה הכיתה האחורי, בפינה השמאלית, עם נטייה שמאלה, השפלתי מבט ועמעמתי את השמיעה באמצעות הישענות על היד. גם זה לא צד נהדר באישיות שלי, אבל הרגשתי קצת יותר מוגנת בעזרתו. בכל מקרה, אי אפשר לעמעם את השמיעה לנצח. או שאפשר? מה יהיה עם מחר? נחמד ששאלתם, ואם לא, שאלתי בשבילכם. טוב, מחר אנחנו אמורים להיפגש. כמו היום, אני אצא מנקודת ההנחה שלא נדבר. אני בטח אתמרמר על זה, וטון הדיבור שלי יהיה פחות נעים לאוזן. אבל אני עדיין אשב במקום הקבוע שבו אנחנו יושבים. או ישבנו?

10 תגובות
ברגע
25/12/2017 15:15
נערת הגורל
טעות פרוידיאנית היא מעשה כשל המתבטא בשגיאה פעולה שעושה האדם. לפי פרויד, הגם שהשגיאה נראית מינורית, מקורה בסיבות וגורמים עמוקים יותר הנובעים מתוך תת-המודע של האדם.

לפני כמה דקות, סגרתי את אחד הפוסטים שכתבתי בהם. כתבתי על מותו של סבא רבא שלי. הוא מת לפני פחות משנה, כתוצאה מקריש דם שנסחף למוח. התגובה שלי למצב הזה הייתה היעדר תגובה למשך ימים. המשכתי את חיי כרגיל, עד לאחד הימים שבהם הרגשתי ברע ובכיתי. פעם אחת זה היה במקלחת, ומאוחר יותר זה היה במיטה. כל פעם עלתה לי המחשבה בפתאומיות, ”Out of the Blue“. התאבלתי למשך כמה דקות, ואז חזרתי לשגרה, כאילו לא קרה דבר.

משום מה, זאת הפעם השלישית שבה אני כותבת בדקות האחרונות הפנויות שלי. היו לי שעות שלמות היום, שחלק מועט מהן נוצלו למטרה המקורית שלשמה הן התקיימו. הייתי עסוקה במחשבות ובדיונים בתוך עצמי, במשך שעות ארוכות, עד הדקות האחרונות. אני מנסה לתת לעצמי לנוח. אתמול הסתכסכתי עם חבר טוב. הוא אדם טוב, אבל אין לי עניין להיפגש עכשיו, למרות שאין ברירה. אני מקווה להיות שקטה ולשבת בצד. אני לא מצליחה להירגע, ובדקות האלה, שבהן יש לחץ גדול, אני ממהרת לסיים. אני חייבת לעשות את זה, אבל אני דוחה את זה עד לרגעי לחץ. ובאותם הרגעים אני כבר מתחרטת. זה די מתאר את ההתנהלות שלי באופן כללי.

אין לי אפילו זמן להשים תמונה.
2 תגובות
סטירה
24/12/2017 10:23
נערת הגורל
בפעם השנייה, הגעתי למצב שבו אני יושבת בבוקר ומתלבטת בנושא הכתיבה. לא חסרים נושאים לכתוב עליהם, אבל אני כבר פחות טעונה. זה לא מסמן שנרגעתי, דווקא נותרתי מרוגזת. בשבוע שעבר צברתי כעס במשך שעות וימים, עד שהתפרצתי באמצע ביה"ס. כשאחד המורים פנה אליי במעין שאננות באחד הנושאים הרגישים, צעקתי לכיוונו כמה מילים באמצע הצטלבות המסדרונות ופניתי לבכות באחת הרחבות החיצוניות. זה מתואר בפשטות, אבל בפועל יש לי בכי רם מאוד. התהלכתי ברחבה הריקה ונעתי בין בכי לכעס, כשהכעס התבטא בהבעות פנים ובמלמולים בלתי רצוניים. לרוב חשבתי על עצמי בתור אחת ש”מסתכלת למציאות בעיניים“. כלומר, אדם שפועל בצורה הגיונית. הילך המחשבה הזה הביא אותי להדחקה של כעסים כאלה, וחשבתי שתכף יעבור זעם וסתם התנהגתי באינסטינקטיביות. ברוב הפעמים זה גם עבד, והייתי מכחישה את המצב בימים הבאים, אבל הפעם נותרתי ממורמרת. זה נבע בין היתר מנקודת שבירה שהגעתי אליה. כשנשאלתי למה לא הגעתי לתגבורים במשך שבוע, עניתי שהלכתי לבקר בני משפחה בבתי חולים. אני אציין שזה לא מדויק, בלשון המעטה. כן ביקרתי בני משפחה, והם היו חולים בצורה כזאת או אחרת, אבל בית החולים לא נגע בעניין. התגובות שקיבלתי היו לא פחות ממדהימות, בעיניי. נאמר לי שהתנהגתי בצורה לא טובה, שאני לא מטפלת ואזכורים נוספים על כך שתכף אני ניגשת לבגרות ושאין זמן. אם יש אירוע שבו ”החיים סוטרים לך“, זה היה אחד מאותם האירועים. הרגשתי כאילו זעזעו אותי ודרשו ממני להשליך את כל מי שאני. יש דברים בחיים שאני בטוחה בהם בכל מאת האחוזים, ואחד מהם הוא העובדה שאני אדם ערכי. יש לי ערכים משלי, ומפאת קוצר הזמן אני אציין: ביקור האנשים הקרובים אליי חשוב לי יותר מישיבה בשיעורים. רציונלי? רוב הסיכויים שהתשובה תהיה שלא. שוב אני בדקות האחרונות של כתיבה, למרות שאני יושבת פה כבר כמה שעות טובות. ושוב, קלישאות בלי סוף, שמשום מה מרכיבות אותי יותר ויותר, שכנראה שאכתוב עליהן בשלב מאוחר יותר של היום, או השבוע, או בכל זמן אחר.

4 תגובות
לא נוח
21/12/2017 09:56
נערת הגורל
לא נוח לי. אני מנסה לכתוב, ואני מרגישה לא בנוח. אין לי חשק לתאר מה אני עושה עכשיו, ואני קצרה בזמן. אני מצטמררת ויש לי תחושה שאני עומדת להקיא בכל פעם שאני מבינה שאני תכף צריכה ללכת. זה פועל בשני צדדים; אני לא מוכנה ללכת מכאן, מהמקום הזה. אני גם לא מוכנה ללכת לשם, למקום שבו אני עומדת לשמוע צעקות מהמורים, להנהן או להתווכח, ואז להיעלב ולהתמרמר. אני מריצה את התסריט של המצב הזה כבר עכשיו, ובכל פעם זה מעורר בי חלחלה. אני מצטמררת ועוברת בי תחושה של הקאה. במשך השנים הייתי ילדה בריאה מאוד, וגם עכשיו אני לא מוגדרת כחולה. אני חולה הרבה יותר מבעבר, כל כמה שבועות מזדחלים כאבים, לראש או לכל הגוף, ומשאירים אותי למנוחה בבית. מה שנקרא צחוק הגורל, כי זאת השנה הלחוצה והעמוסה ביותר שחוויתי. אני לא שואלת שאלות, כשזה כבר קורה אני רק מנסה להתעלם מהעובדה שמחר אני צריכה ללכת ולהתרכז בעובדה שהיום אני פטורה. זה לא יהיה תמוה אם אכתוב שאלו ימים שמועדפים עליי, אבל זה לא אופייני בעבור לחלות לעתים קרובות. 

בתחילת היום היו לי שעתיים ורבע פנויות. עכשיו זה כבר פחות מעשר דקות, ואני ממשיכה להיות פה. אני לא חובבת קטעים קצרים, הכל פה תמציתי מדי ואין לי זמן לעבור על כל מילה. קלישאתי וכתוב כאילו תלמידת תיכון לחוצה כתבה את זה. למרות שזה מה שזה באמת.
אבל מה כבר אפשר לעשות.
בכל מקרה, יש לי בחילה.

13 תגובות
התעייפתי
20/12/2017 01:13
נערת הגורל

בזמן האחרון אני חושבת על החיים כחסרת-בית.

אני אצטרך תרמיל, עם הרבה נפח, כמו התרמילים שמשמשים חיילי צה"ל. יאוכסנו בתוכו בגדים שלא מתאימים למזג האוויר, בקבוק מים וסכין בהישג יד, כנראה באחד הכיסים הקטנים. התרמיל גם ישמש ככרית, כמובן. התלבטתי על יתר הפריטים, אבל בעצם, מה כבר יש לחסר-בית? מים אפשר להשיג בברזייה בגנים ציבוריים או בבתי ספר פתוחים. אוכל, יש לו מחיר, וזה תלוי בנדיבותם של האנשים. יש לחסר-בית צורך בחיי חברה או בתעסוקה? אם כבר הגעת למצב שבו אתה חסר-בית, לא תתבוסס בתוך עצמך? ככה אני מתנהגת, בכל אופן.

 

 החלום היה אחר. החלום הוא כמו רשימת מכולת – לעשות תואר, למצוא מקצוע, למצוא פרנסה, להתחתן, לפרוש מהמקצוע ולחתום את חיי כרעייה טובה ואם לילדיי. החלום על קריירה זוהרת כסופרת, נדם. התבגרתי. החלום המתוק הזה התחלף בחלום מתוק אחר, חלום השחקנית בסרטי קולנוע, והוא נגנז ברגע שהועלה. זאת הבגרות. ניסיתי להדחיק את המצב, אבל אי אפשר להתחמק מתחושת האימה שבפרישה מהלימודים. לא אימה של הסרטים, לא כמו זאת שמרגישים כשרוצח מחופש לליצן מגיח מאחור. אימה של ייאוש, של אכזבה, אימה שמזכירה איך בזבזת את החיים שלך, איך לא הצלחת להגיע אפילו לסטנדרט הזה. רציתי לחשוב שהרצון להיות חסרת-בית לא נובע מהכאה עצמית או שנאה עצמית, אבל הוא כן. אני מרגישה כאילו אני צריכה סיגוף, כאילו שלישון ברחובות או לשבת עם בטן מקרקרת יצליחו לשמח אותי. מפה, אין לאן לרדת. סוף כל סוף זאת תהיה התחתית. בלי הצורך המתמיד לאחוז במקום הזה, לעבור מבחנים או לחשוב על קבלה לעבודה. אני גם אקבל את הניתוק שאני רוצה. אני אוהבת אנשים, בלי ספק. אני מעריכה את אבא שלי יותר מכל, סבתא וסבתא-רבא יקרות לי. חברים – גם הם, יקרים לי כמו יהלומים. אבל איזו צרה, על מה ולמה? כל הזמן לחשוב עליהם ועל מה שיחשבו עושה לי בחילה. הם יישבו בבית וייאנחו כשהם יחשבו עליי, כי לאן הגיעה הנערה הזאת. והיא אפילו לא שונה ממה שהם מכירים, היא אותה הנערה בדיוק, עם אותו האופי, אותו צבע עיניים, אותם משפטים סרקסטיים שלא במקומם. רק שאז היא כבר תלך לישון, והרבה. אף פעם לא אהבתי שינה, זה היה נראה לי כמו זמן שהולך לשווא. אבל אם אהיה חסרת-בית, למה שלא אנצל את הזמן ואשלים שעות שינה? למה שאתמודד? מה יועיל לי לשבת ולהסתכל על העוברים ושבים, לא עדיף להעביר את הזמן בתנומה?

 

אני מתנהגת כמו ילדה קטנה – לא רואה, לא שומעת, לא יודעת. אני בוכה כשצועקים עליי ובורחת כשעומדים לנזוף בי. למה להסתכל לחיים בעיניים כשאפשר שלא? למה שהמציאות תחדור לבטן ותכאב לי? אני לא מצליחה להתנצל על מי שאני. אין בי את היכולת להסתגר בין ארבע קירות וללמוד, להקדיש את כל חיי ללימודים, למורים, לאוניברסיטה, לעבודה. יגידו שאין לא יכולה, יש רק לא רוצה – אז אני לא רוצה. יגידו שאני אתחרט על זה, או שאני טיפשה, או שאולי השתגעתי – נכון, אולי זה נכון. 



עייפתי. הייתי עורכת הרבה, משכתבת ודופקת את הראש בקיר. אולי יש יותר מדי תיאורים, אולי המילים לא במקומן. אבל במילים הכי פשוטות, באמצע הלילה, הבעתי את עצמי.

מחר אתחרט על זה.


9 תגובות
Fall.
20/07/2014 00:12
נערת הגורל
"קאנטר", הוא אומר מצקצק בלשונו. בידו האחת הוא אוחז בחבל הקשור לראשיית הסוסה. שמו חבל לונג'.
בידו האחרת שוט. שוט שחור, מגולגל, וארוך יותר מהרגיל. שוט לונג', כך הוא נקרא. בכנות, שוט די מאיים.
הסוסה רצה בקלילות במעגל מושלם. סוסה ערמונית, זנבה ורעמתה האדמוניים מתנפנפים, שמה הוא אש.
"קאנטר!" הוא חוזר על המילה. הוא נע בין נער לאדם מבוגר, ועל אף אופיו הידידותי, לא חיבבתי אותו כלל.
על הסוסה עצמה, יושב באוכף החום, יושב נער. נער צעיר למדי, שערו מתולתל, ראשו חבוש בקסדה שחורה.
בצעד אחד זריז וקופצני, היא עברה לדהירה. אחת הסוסות המהירות בחווה. הילד התיישב עמוק על אוכפו.
זה היה חום של תחילת יולי. מעיק, השמש קורנת במלוא כוחה. וברגע אחד, עף חול לכול עבר, קול נפילה.
הסוסה נעצרת באיטיות. המדריך עוזר לו לקום. הנער מתנער מהחול, עולה על הסוסה וממשיך, גם בדהירה.
שני נפילות נוספות. אחרי חצי שעה, הוא בא בחיוך עקום ומזויף. אדם מתחזק, עולה על הסוס אחרי נפילה.
חשתי כבוד כלפיו, והשתתקתי לרגע. הנפילות האלו, מניסיוני, אינן כאבו. אלא הפחידו. והוא עלה חזרה.

"קחי, ותשימי אותן במקפיא". נקניקיות צמחוניות, ללא עגל, עשויות סויה. אחזתי בתיק בד ועליתי לאוטובוס.
עברו חודשים על גבי חודשים. לא אכלתי פיסת בשר אחת. לא הכנסתי לקיבתי פרה או עגל, ברווז ותרנגולת.
גם דג לא נכנס לפי, ולא חזיר ורדרד. לא הכנסתי אף חיה. כיצד אוכל לגזול מבעל חיים, חסר אונים, את חייו?
צפיתי בהרצאות. הן דיברו על מוסריות, על אקולוגיה, על יתרונות בריאותיים, ולמעשה, מה לא ראיתי בסרטון.
מזלגי היה נעוץ בקציצת בשר נוטף שומן. לא יכולתי לשאת זאת. הוא פרץ מגרוני ישר, שתיתי כמה כוסות מים.
מאז לא נגעתי בכך יותר. לא אכלתי אף פיסת בשר. הורדתי ממשקלי, וחייכתי, כי אין חיות יותר בתוך קיבתי.

חוזק זה דבר משונה. זה יכול להתבטא בצורות שונות. אך דבר אחד ברור. לא אוותר בקלות על דעותיי.
25 תגובות
."Simple"
20/05/2014 18:22
נערת הגורל
מחר בבוקר, רבע שעה לפני התחלת שיעורי הראשון, הולך חתולי, בעל הפרווה הזהובה למרפאה, אל וטרינר.
הוא עומד לעבור בדיקות, חיסונים, ולבסוף ניתוח. כול זה, אך ורק בשביל שיסורס, שלא יתקוף או יחלה לפתע.
הוא עומד להיכנס לכלוב עצום, שבו יש סורגי מתכת. כלוב שיוכל לראות שמיים, את העולם שלא ראה חודשים.
אך כול זה לא עוזר. כול שעותיי עומדות לעבור עליי בקושי, רק אוכל לדמיין את יללותיו כשיגיע למקום אחר וזר.
שיגיע אל אדם שריחו אינו מוכר, ולפני שיספיק להבין מה הוא חווה, יעבור בדיקות, יטושטש וינותח תוך זמן מה.
ואם החוט הקושר את הכלוב, ישתחרר? ואם הכלוב יישבר? ואם הוטרינר ייכשל בתפקידו ויפגע בו? הו, לא.

התיישבתי באוטובוס, הנחתי את תיקי בחבטה על הכיסא משמאלי. העפתי מבט לעבר שאר הכיסאות, היה די ריק.
מלבד נערה אחת. נערה, נראתה כבת שש-עשרה. עורה לבן, מקרוב ניתן לראות פצעים על פניה, אך אינם בולטים.
שיערה נע בין חום בהיר לשטני, ורק השיער שליד פניה, שני פסים שאינם עבים במיוחד, היו צבועים בבלונדיני זהוב.
על ראשה כובע שדמה לכובע חורף, צבעו אדום דהוי. על ידיה עשרות צמידים, ביניהם סמל השלום, מעוטר בפרחים.
חולצתה הייתה שחורה בעלת שרוולים קצרים, רגילה למדי, ומעליה ג'קט ג'ינס חסר שרוולים, צבעו כחול כהה למדי.
היא לבשה ג'ינס, צבעו כשמיים ביום אביבי, ובאזור ברכיה היו קרעים מתוכננים. מגפיה היו קצרים, אדומים דהויים.
בידה השמאלית, על אחת מאצבעותיה הדקות והמטופחות, טבעת זהובה ועליה אבן לבנה, נוצצת לה באור החמה.
היא נראתה כאחת מן הבנות שרואים רק בתמונות, אמריקאיות חסרות פגם. היא הייתה כה ייחודית, מלאה בעצמה.
ואני לבשתי חולצה רגילה, מעט גדולה, צבעה אדום עז, עליה סמל בית הספר השחור. וטייטס שחור רגיל ומשעמם.
לא הבגדים הם שהתעניינתי בהם, אלא הייחודיות, זו שפרצה ממנה. העין הסתכלה עליה, היא לא הייתה סתם אחת.
רציתי להיות מיוחדת, רציתי שאופיי יתפרץ, שאראה את מה שיש בי לכול הסובבים. אני, בעלת תשוקה להילחם.

הגעתי לרכיבה, שילבתי את רגליי והנחתי אותן על שולחן העץ. בידיי אחזתי בפלאפון הלבן, הבטתי בהתכתבויות.
מאחור אבי שמע את המדריך, ערבי שחום עור, חזק וקפדן. הוא קרא בשמי ונופף, קרא לי לבוא אליו, למגרש העליון.
"תעלי." הוא אמר לי אחרי אדקות חדות. זה היה סוס לבן, מלא נקודות ערמוניות, רעמתו וזנבו מלאים בגוונים זהובים
באזור ישבנו, בזנבו וברגליו האחוריות היה לכלוך, שנראה ככתמי חול, אך הוא תמיד היה כזה. הוא שטותי באופיו.
הוא אינו עוצר, אנרגטי. אך מוכן לעבור לריצה בדרבון קל. אינו מקשיב. אך אני מתחזקת בזכותו, ולא בקלות כלל.

שום דבר אינו קל עבורי כרגע, אך בכול זאת הרגשה היא טובה. לא פשוטה, אך חמימה.
5 תגובות
.Sparks
18/05/2014 23:58
נערת הגורל
המכונית חנתה במקומה, המנוע דמם. פתחתי את הדלת, תוך רגע הרגשתי באוויר צלול, מבושם בריח ים.
אבי יצא, לאחר מכן גם סופיה, ידידתי. לא התרחקנו מהחוף, ולא עבר זמן רב והרגשתי חול בתוך כפכפיי.
החול היה רך, חמים וזהוב. השמש קרנה מעליי, שמעתי את קולות הגלים שהתנפצו על הסלעים המסודרים.
מימיננו היה מזח, הסירות שבתוכו הצטופפו, לחלקן היו מפרשים לבנים כשלג. המזח היה שומם בזמן הזה.
משמאלנו, אך מרחוק, היה מפעל. למעשה, בניין עצום שצבעו כצבע שמנת, מעלה מארובתו עשן לבן וסמיך.
ומולנו, ים. צבעו היה תכלת יפהפה, ניצוצות נמוגו וחזרו, בקצה הגלים קצף לבן, שהזכיר פרשים מסתערים.
כאשר חלף הזמן והשעות עברו, צבעו השתנה לצבע טורקיז דהוי, ירקרק, אשר נתן ייחודיות, כאילו קורץ לי.
בין לבין שכבתי על המגבת, צבעה ורוד עדין, כשגבי אל השמש החמימה, ורוחות קלילות ונעימות מנשבות.
סופיה, ידידתי, אשר הייתה פה מוכרת כ"ג'יימי", שכבה על מגבת מצוירת. האזנו לשיר רגוע, מוזיקת רוק קל.
כאשר נכנסו למי הים רחב הידיים, נתנו לו לסחוף אותנו, נאבקנו בגלים, צעקנו כאשר הותזו עלינו גלים קרים.
מאז ומעולם אהבתי את תחושת הגלים, את השליטה העצמית שהרגשתי, את תחושת השחרור משבוע מייגע.
רוחות של לילה, השמיים שחורים. ראשי התמלא גלים כסופים, קצף מסתער וסירות בעלות מפרשים לבנים.

"אני רץ, תוך שתי דקות אני בא." שמעתי את קולו של אחד מידידיי מהפלאפון, בעודו מתנשף, בוודאי שרץ.
והוא באמת בא, אחרי כמה דקות הוא הופיע ממרחק ונופף לי, רציתי בקלילות להגיע, בעודו מתנשף וסמוק.
הלכנו כמעט עד קצה הרחוב. מול בית העלמין, רק גדר אדומה דהויה הפרידה בין האנשים וילדיהם, לקברים.
אחרי כדקת הליכה, כמעט בקצה, הגענו. אדם מבוגר, עובד ומסדר ערימת ענפים עבים וגדולים, לשאר הערב.
אך ערימת קרשים, כבר הייתה מוכנה במרכז, מסביבה אבנים אפרפרות וחלקן צהובות. מונחת ומחכה שם.
הנחתי את תיקי הקטן, עליו מצויר פני חתול, על גבי שטיח שנפרש על החול הזהוב, והלכנו לעבר רחוב אחר.
פסענו, אני ואחד מידידיי, לעבר ידיד אחר, צחקנו וצעקנו עד ביתו. בביתו,  שאר ידידיי ואחיותיו של אחד מהם.
אחר כמה דקות ספורות, הגיע האדם לו חיכו. אדם מגודל, קולו גס, רכוב על אופנוע אדום, בידו קרטוני פיצה.
אומנם מעולם לא חיבבתי פיצה, אך לא היססתי לצהול יחד איתם כאשר הלכנו חזרה לארגן עוד את המקום.
האדם ההוא, אביו של אחד מידידיי, כעת סיים לסדר את הערימה, שבה ענפים עצומים, וישב על כיסא מתקפל.
התקשרתי לאבי כאשר צבע השמיים הבהיר נמוג והתחיל להתחלף לשחור לילי, שיבוא גם הוא למדורה היפה.
כאשר הגיע למקומנו, לקחתי את שקיות ממתקי המרשמלו המתוקים, צבעם ורוד ולבן, והנחתי על שולחן קטן.
שרנו, ראינו משחקיים טיפשיים, זרקנו ענפים למדורה בניסיון נואש להבעירם בקצה, ורקדנו לצלילי מוזיקת פופ.
דאגתי לחתולה, רכה ופרוותית, מלאה בגופה, משתעשעת על יד האנשים. לבסוף עברה למקום בטוח, ונרגעתי.
אחיותיו של אחד מידידיי הגיעו גם הן לאחר כמה שעות, השעה הייתה כתשע וחצי. דיברנו, צחקנו וצהלנו יחד.
השעה עשר. חזרתי הביתה, עייפה. נזכרתי בגיצים זעירים, זוהרים, שעפו באוויר מן האש הלוהטת. כניצוצות.

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 19 20 הבא »
חיפוש
ארכיון
נערת הגורל?
זה השם שלי מאז ומתמיד. טוב, לא לגמרי. בתחילת הדרך נקראתי ילדת הגורל. הבלוג הזה אפשר לי לנשוא שם שבחרתי בעצמי, שם קלישאתי ומגוחך ללא שום הסבר, אבל אי אפשר להחליף אותו. לא מבחינתי. אני נערת הגורל, ותמיד אהיה.