עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

"המטרה באומץ היא לא להיות אדם חסר פחד, אלא לחיות עם הפחד כשאתה שולט עליו."
חברים
Be Your Own HeroLady In BlackDarkEaglemy life-mishelSuzancosmicBFF
TigerLilymissteenagerסופרת כוכביםחיים של אחרים- סיפור בהמשכים.סייג'
Fall.
20/07/2014 00:12
נערת הגורל
"קאנטר", הוא אומר מצקצק בלשונו. בידו האחת הוא אוחז בחבל הקשור לראשיית הסוסה. שמו חבל לונג'.
בידו האחרת שוט. שוט שחור, מגולגל, וארוך יותר מהרגיל. שוט לונג', כך הוא נקרא. בכנות, שוט די מאיים.
הסוסה רצה בקלילות במעגל מושלם. סוסה ערמונית, זנבה ורעמתה האדמוניים מתנפנפים, שמה הוא אש.
"קאנטר!" הוא חוזר על המילה. הוא נע בין נער לאדם מבוגר, ועל אף אופיו הידידותי, לא חיבבתי אותו כלל.
על הסוסה עצמה, יושב באוכף החום, יושב נער. נער צעיר למדי, שערו מתולתל, ראשו חבוש בקסדה שחורה.
בצעד אחד זריז וקופצני, היא עברה לדהירה. אחת הסוסות המהירות בחווה. הילד התיישב עמוק על אוכפו.
זה היה חום של תחילת יולי. מעיק, השמש קורנת במלוא כוחה. וברגע אחד, עף חול לכול עבר, קול נפילה.
הסוסה נעצרת באיטיות. המדריך עוזר לו לקום. הנער מתנער מהחול, עולה על הסוסה וממשיך, גם בדהירה.
שני נפילות נוספות. אחרי חצי שעה, הוא בא בחיוך עקום ומזויף. אדם מתחזק, עולה על הסוס אחרי נפילה.
חשתי כבוד כלפיו, והשתתקתי לרגע. הנפילות האלו, מניסיוני, אינן כאבו. אלא הפחידו. והוא עלה חזרה.

"קחי, ותשימי אותן במקפיא". נקניקיות צמחוניות, ללא עגל, עשויות סויה. אחזתי בתיק בד ועליתי לאוטובוס.
עברו חודשים על גבי חודשים. לא אכלתי פיסת בשר אחת. לא הכנסתי לקיבתי פרה או עגל, ברווז ותרנגולת.
גם דג לא נכנס לפי, ולא חזיר ורדרד. לא הכנסתי אף חיה. כיצד אוכל לגזול מבעל חיים, חסר אונים, את חייו?
צפיתי בהרצאות. הן דיברו על מוסריות, על אקולוגיה, על יתרונות בריאותיים, ולמעשה, מה לא ראיתי בסרטון.
מזלגי היה נעוץ בקציצת בשר נוטף שומן. לא יכולתי לשאת זאת. הוא פרץ מגרוני ישר, שתיתי כמה כוסות מים.
מאז לא נגעתי בכך יותר. לא אכלתי אף פיסת בשר. הורדתי ממשקלי, וחייכתי, כי אין חיות יותר בתוך קיבתי.

חוזק זה דבר משונה. זה יכול להתבטא בצורות שונות. אך דבר אחד ברור. לא אוותר בקלות על דעותיי.
25 תגובות
."Simple"
20/05/2014 18:22
נערת הגורל
מחר בבוקר, רבע שעה לפני התחלת שיעורי הראשון, הולך חתולי, בעל הפרווה הזהובה למרפאה, אל וטרינר.
הוא עומד לעבור בדיקות, חיסונים, ולבסוף ניתוח. כול זה, אך ורק בשביל שיסורס, שלא יתקוף או יחלה לפתע.
הוא עומד להיכנס לכלוב עצום, שבו יש סורגי מתכת. כלוב שיוכל לראות שמיים, את העולם שלא ראה חודשים.
אך כול זה לא עוזר. כול שעותיי עומדות לעבור עליי בקושי, רק אוכל לדמיין את יללותיו כשיגיע למקום אחר וזר.
שיגיע אל אדם שריחו אינו מוכר, ולפני שיספיק להבין מה הוא חווה, יעבור בדיקות, יטושטש וינותח תוך זמן מה.
ואם החוט הקושר את הכלוב, ישתחרר? ואם הכלוב יישבר? ואם הוטרינר ייכשל בתפקידו ויפגע בו? הו, לא.

התיישבתי באוטובוס, הנחתי את תיקי בחבטה על הכיסא משמאלי. העפתי מבט לעבר שאר הכיסאות, היה די ריק.
מלבד נערה אחת. נערה, נראתה כבת שש-עשרה. עורה לבן, מקרוב ניתן לראות פצעים על פניה, אך אינם בולטים.
שיערה נע בין חום בהיר לשטני, ורק השיער שליד פניה, שני פסים שאינם עבים במיוחד, היו צבועים בבלונדיני זהוב.
על ראשה כובע שדמה לכובע חורף, צבעו אדום דהוי. על ידיה עשרות צמידים, ביניהם סמל השלום, מעוטר בפרחים.
חולצתה הייתה שחורה בעלת שרוולים קצרים, רגילה למדי, ומעליה ג'קט ג'ינס חסר שרוולים, צבעו כחול כהה למדי.
היא לבשה ג'ינס, צבעו כשמיים ביום אביבי, ובאזור ברכיה היו קרעים מתוכננים. מגפיה היו קצרים, אדומים דהויים.
בידה השמאלית, על אחת מאצבעותיה הדקות והמטופחות, טבעת זהובה ועליה אבן לבנה, נוצצת לה באור החמה.
היא נראתה כאחת מן הבנות שרואים רק בתמונות, אמריקאיות חסרות פגם. היא הייתה כה ייחודית, מלאה בעצמה.
ואני לבשתי חולצה רגילה, מעט גדולה, צבעה אדום עז, עליה סמל בית הספר השחור. וטייטס שחור רגיל ומשעמם.
לא הבגדים הם שהתעניינתי בהם, אלא הייחודיות, זו שפרצה ממנה. העין הסתכלה עליה, היא לא הייתה סתם אחת.
רציתי להיות מיוחדת, רציתי שאופיי יתפרץ, שאראה את מה שיש בי לכול הסובבים. אני, בעלת תשוקה להילחם.

הגעתי לרכיבה, שילבתי את רגליי והנחתי אותן על שולחן העץ. בידיי אחזתי בפלאפון הלבן, הבטתי בהתכתבויות.
מאחור אבי שמע את המדריך, ערבי שחום עור, חזק וקפדן. הוא קרא בשמי ונופף, קרא לי לבוא אליו, למגרש העליון.
"תעלי." הוא אמר לי אחרי אדקות חדות. זה היה סוס לבן, מלא נקודות ערמוניות, רעמתו וזנבו מלאים בגוונים זהובים
באזור ישבנו, בזנבו וברגליו האחוריות היה לכלוך, שנראה ככתמי חול, אך הוא תמיד היה כזה. הוא שטותי באופיו.
הוא אינו עוצר, אנרגטי. אך מוכן לעבור לריצה בדרבון קל. אינו מקשיב. אך אני מתחזקת בזכותו, ולא בקלות כלל.

שום דבר אינו קל עבורי כרגע, אך בכול זאת הרגשה היא טובה. לא פשוטה, אך חמימה.
5 תגובות
.Sparks
18/05/2014 23:58
נערת הגורל
המכונית חנתה במקומה, המנוע דמם. פתחתי את הדלת, תוך רגע הרגשתי באוויר צלול, מבושם בריח ים.
אבי יצא, לאחר מכן גם סופיה, ידידתי. לא התרחקנו מהחוף, ולא עבר זמן רב והרגשתי חול בתוך כפכפיי.
החול היה רך, חמים וזהוב. השמש קרנה מעליי, שמעתי את קולות הגלים שהתנפצו על הסלעים המסודרים.
מימיננו היה מזח, הסירות שבתוכו הצטופפו, לחלקן היו מפרשים לבנים כשלג. המזח היה שומם בזמן הזה.
משמאלנו, אך מרחוק, היה מפעל. למעשה, בניין עצום שצבעו כצבע שמנת, מעלה מארובתו עשן לבן וסמיך.
ומולנו, ים. צבעו היה תכלת יפהפה, ניצוצות נמוגו וחזרו, בקצה הגלים קצף לבן, שהזכיר פרשים מסתערים.
כאשר חלף הזמן והשעות עברו, צבעו השתנה לצבע טורקיז דהוי, ירקרק, אשר נתן ייחודיות, כאילו קורץ לי.
בין לבין שכבתי על המגבת, צבעה ורוד עדין, כשגבי אל השמש החמימה, ורוחות קלילות ונעימות מנשבות.
סופיה, ידידתי, אשר הייתה פה מוכרת כ"ג'יימי", שכבה על מגבת מצוירת. האזנו לשיר רגוע, מוזיקת רוק קל.
כאשר נכנסו למי הים רחב הידיים, נתנו לו לסחוף אותנו, נאבקנו בגלים, צעקנו כאשר הותזו עלינו גלים קרים.
מאז ומעולם אהבתי את תחושת הגלים, את השליטה העצמית שהרגשתי, את תחושת השחרור משבוע מייגע.
רוחות של לילה, השמיים שחורים. ראשי התמלא גלים כסופים, קצף מסתער וסירות בעלות מפרשים לבנים.

"אני רץ, תוך שתי דקות אני בא." שמעתי את קולו של אחד מידידיי מהפלאפון, בעודו מתנשף, בוודאי שרץ.
והוא באמת בא, אחרי כמה דקות הוא הופיע ממרחק ונופף לי, רציתי בקלילות להגיע, בעודו מתנשף וסמוק.
הלכנו כמעט עד קצה הרחוב. מול בית העלמין, רק גדר אדומה דהויה הפרידה בין האנשים וילדיהם, לקברים.
אחרי כדקת הליכה, כמעט בקצה, הגענו. אדם מבוגר, עובד ומסדר ערימת ענפים עבים וגדולים, לשאר הערב.
אך ערימת קרשים, כבר הייתה מוכנה במרכז, מסביבה אבנים אפרפרות וחלקן צהובות. מונחת ומחכה שם.
הנחתי את תיקי הקטן, עליו מצויר פני חתול, על גבי שטיח שנפרש על החול הזהוב, והלכנו לעבר רחוב אחר.
פסענו, אני ואחד מידידיי, לעבר ידיד אחר, צחקנו וצעקנו עד ביתו. בביתו,  שאר ידידיי ואחיותיו של אחד מהם.
אחר כמה דקות ספורות, הגיע האדם לו חיכו. אדם מגודל, קולו גס, רכוב על אופנוע אדום, בידו קרטוני פיצה.
אומנם מעולם לא חיבבתי פיצה, אך לא היססתי לצהול יחד איתם כאשר הלכנו חזרה לארגן עוד את המקום.
האדם ההוא, אביו של אחד מידידיי, כעת סיים לסדר את הערימה, שבה ענפים עצומים, וישב על כיסא מתקפל.
התקשרתי לאבי כאשר צבע השמיים הבהיר נמוג והתחיל להתחלף לשחור לילי, שיבוא גם הוא למדורה היפה.
כאשר הגיע למקומנו, לקחתי את שקיות ממתקי המרשמלו המתוקים, צבעם ורוד ולבן, והנחתי על שולחן קטן.
שרנו, ראינו משחקיים טיפשיים, זרקנו ענפים למדורה בניסיון נואש להבעירם בקצה, ורקדנו לצלילי מוזיקת פופ.
דאגתי לחתולה, רכה ופרוותית, מלאה בגופה, משתעשעת על יד האנשים. לבסוף עברה למקום בטוח, ונרגעתי.
אחיותיו של אחד מידידיי הגיעו גם הן לאחר כמה שעות, השעה הייתה כתשע וחצי. דיברנו, צחקנו וצהלנו יחד.
השעה עשר. חזרתי הביתה, עייפה. נזכרתי בגיצים זעירים, זוהרים, שעפו באוויר מן האש הלוהטת. כניצוצות.

0 תגובות
Ketty
04/05/2014 22:51
נערת הגורל
פרוותה היא ערבוב בין אפור כהה, וכחול דהוי. מעט פסים על גופה, על אף שצבעם עז, כמעט ולא נראים.
עיניה אינן נראות לרוב, גדולות, יפות תואר. כחולות, כצבע השמיים. יציבות מעל האף הזעיר, שחור כפחם. 
מימדי גופה זעירים, קשה לתאר. היא נראית ככרית, פגיעה ומלאת רגש, שלא תוכל לפגוע, או אף להיפגע.
אך היא חזקה. מתרוצצת, מדלגת וקופצת, מבלי למצמץ אל מול חתולי הוותיק, על אף שנראית כחרק לידו. 
נדחסת לתוך עצמה, מחפשת מחסה צר ושלוותה. חתולי תוקף, והיא שולחת את כפתה, שלופת ציפורניים.

היא רכה, נכנסת אל תוך כפי ידי, מתכרבלת, ופרוותה המועטה והרכה מתפזרת. היא מתמתחת בעדינות.
הרגשתי את נשימותיה, היא מפהקת פעמים ספורות, יצור חי שנשם בתוך כף ידי, חתולה שאין עוד כמותה.
חתולי השני, שנראה כבר גדול, מתבונן בנו במבט זעוף, יושב על קצה הספה. מחכה לקבל מעט מן היחס.
הרגשתי גם את חומו בתוך ידיי, על אף שמעולם לא ראיתי שינוי בו, הוא נראה גדול יותר, התפתח בשלווה.

דמעות זלגו על לחיי האדומות. פחדי, שמא יקרה משהו לחתולי, לידידי, כעת התגבר. התווכחו, ייללו, ומה לא.
הוא נשך אותה בצווארה. הוא ניסה לזווג אותה, אך היא כה זעירה, היא אינה מוכנה לכך באף צורה, ממש לא.
אך לאט שניהם מתרגלים, היא עומדת מולו, אמיצה ומלאת עוז. עוד יצור שייחלתי שיהיה בתוך ביתי, והנה היא.

שמה הוא כתם. אך אני קוראת לה קטי.
ידידה מתווספת אליי, בעלת ארבע רגליים.

3 תגובות
.study
23/04/2014 16:19
נערת הגורל
אני מוציאה את אחת ממחברותיי. לא מאזינה למורה, משרבטת בעזרת עפרוני. סוף כול דף, להתקמט.
השמש קורנת ומשזפת אותי, שורפת ומאדימה את לחיי. מחוץ לחלון. וילון כצבע השמיים, כלל לא עוזר.
אחרי כארבעים וחמש דקות, המורה מודיעה בקול שעלינו לצאת. הפסקה, אורכה חמש דקות, ולא יותר.
נערים ונערות, לעתים גם מורים חפוזים להגיע לכיתתם, כולם מצטופפים, רעשם הוא המחריש את אוזניי.
אחרי הדקות האלו, ראשים מתחילים לפנות, התלמידים מפנים את מקומם רק אל המורה המחזיק מפתח.
אותו הסדר חוזר על עצמו, השעות אינן חולפות, הנער היושב לידי עסוק בשרבוט, או שלוחש לעבר ידיד.

אני עומדת, מחכה בקוצר רוח אל האוטובוס. אף רוח מרעננת לא נושבת, השמש עומדת בשמיים, בשיא.
לעתים אני רואה חתול, מלקק את כפותיו, מחפש מזון כלשהו, או שרץ בקלילות חזרה אל תוך השיחים.
השפתון השקוף, שאמור למנוע התייבשות, איננו עוזר יותר. ריחו, ריח פירות טרופים, ומגעו העדין, אינם.
כעת אני חשה רק בדבק, משרבבת את שפתיי אך זה אינו מועיל. הוא שומני, מחמם את שפתיי עוד יותר.
עורי, שהיה רענן עוד בבוקר, כאשר ראיתי את קרני השמש החלשות, כשהיה נקי ומטופח, אינו נותר עוד.
הרגשתי כאילו שפכו עליי סיר שמן, מיוזעת. החמה קרנה מעליי. ריחי אינו היה פרח, כבבוקר, אלא זיעה.

הגעתי לתחנתי. מרחק מן ביתי. הייתי רוצה ללכת יותר מהר, להגביר את קצב צעדיי, אך התחושה לא הותירה לי.
הרגשתי את שפתיי המשומנות, פלטתי נאחה כאשר נזכרתי שאיני יכולה ללטף את חתולי בעוד אני כה מלוכלכת.
פתחתי את דלתי במפתח הכסוף. סגרתי את דלתי בחוזקה, זרקתי את תיקי על הרצפה, חתולי כעת בא לרחרח.

ידע הוא דבר חביב עליי, תמיד רציתי לדעת ולחקור כול פרט, אני רוצה להחכים. אז למה קשה לי?
6 תגובות
Maya
10/04/2014 22:03
נערת הגורל
נערה עם גוף ממוצע, ללא ייחודיות. בטן שטוחה, ידיים עדינות, עור כמעט בהיר.
שיערה חום, נע בין חלק לגלי, מסודר בקפידה, עם פוני מרשים שזז לצד שמאל.
ילדה יפהפייה. כך אני חושבת, ובלי ספק גם משפחתי. פנים נקיות, שיניים לבנות.
חברות היו לה. וגם יש לה. איפה שלא תהיה, יהיו. יש לה עם מי להיות, אך תמיד.
אומנם היא אמרה על עצמה שהיא שמנה, אך לים היא הולכת בביקיני, כדוגמנית.
היא מוכשרת. כתבה יפה ממני, חיות מחבבות אותה, רוכבת ברוגע, חסרת פחד.
מלאת הומור. היא מצחיקה, מתבדחת, 'זורמת'.

על מאיה אי אפשר לכעוס. היא לא מתווכחת, היא לא נכנסת לריבים, לא צועקת או צורחת.
כשאנחנו עומדות זו לצד זו, היא נראית כאחותי הצעירה. נמוכה ממני, אך מחייכת בשלווה.
אך כשעמדנו זו לצד זו, ראו את ההבדלים ביננו. היא ייחודית ממני, בעוד שאני עומדת כפסל.
היא עומדת ביציבות, מחייכת בחיוך מפואר ועיניה נוצצות, בעוד שעמדתי לידה, קרה ואדישה.
היא מצחיקה את הסובבים, היא משוחחת ומעניינת את חבריה, ואני עומדת ושותקת, במתח.
היא רוכבת ביציבות, לא מתפארת בתמונותיה, בעוד אני מנסה להתייצב על אוכפי, להתיישר.

הסתכלתי בכמה מתמונותינו הישנות. היא הצטלמה לידי, מחייכת כהרגלה, בעוד מראי היה מחפיר.
אומנם היא לא חגגה בת מצווה באולם, אך היא עודדה אותי לבוא. וגם בביתה, היא חגגה כמו כלום.
אם הייתם שואלים לדעתי, בעבר הרחוק, הייתי צוחקת, מגחכת, הייתי עונה שאנו כאחיות, ללא ספק.
אך הזמן עשה את תפקידו. כול דבר שיכל להרוס את יופיי, הרס. והיא נשארה כפי שהייתה ותהיה.

התעליתי עליה רק בשני דברים. בכתיבתי, ביומניי ובכול הדפים הרשומים פה. ובמקצוע המדעים החביב עליי.
היא לא שמה לב לאף אחד מפגמיי. לא בזמנים האחרים, ולא בימים האלו. הייתה ידידתי כאילו הייתי אחותה.

"היופי הוא שייך לשתיהן. אך מאיה היא אמיתית, אריאל היא פרי הדמיון. זהו."
1 תגובות
?My Purim
16/03/2014 22:37
נערת הגורל
למרבית העין, זה היה יום מדכא ברובו. השמיים היו אפרוריים, עננים חסרי צורה הופיעו למעלה, מראה מתסכל.
בכול חלל המבנה, התרוצצו אלפי יצורים. חלקם היו מנצנצים והאירו את המבנה, חלקם לא חסכו והיו לתפארת.
התבוננתי, בעוד טווס זהוב, פורש את זנבו, וחולף על פניי אינדיאנית, אחוזת חץ וקשת, עשויי עץ ומלאי עיטורים.
ראיתי קוביית לגו, שצבעה אדום עז, מתיישבת ונעצרת למנוחה, בעוד חולפת על ידה קופסת פופקורן מהודרת.
המראה היה נעים, ואף אחרי שחבריי הלכו לדרכם, התבוננתי, כשחיוך קל על שפתיי, לעתים פולטת מעט גיחוכים.

אחרי יום, שבו נחתי ברובו, הגיע היום הזה. היום הראשון של השבוע, יום החג, אך הפעם, הוא של כול אחד ואחד.
במעט איפור, באודם שצבעו כשל דובדבן בשיאו, ובתלבושת, בשמלה שחורה ולבנה, ונעליי השחורות, רק חייכתי.
אך כאשר הגיע האוטובוס, לא נעצרתי בתחנה שהייתה אמורה להוביל אותי אל החגיגה, אל כול ההמון בעדלאידע.
עצרתי כמה תחנות לפני כן. בפארק ציבורי, המתחלק לשני חלקים, בגלל נחל, שכיום לא זורמת בו אף טיפת מים.
למעשה, בחלק הימני, הוא שביל ארוך, ובצידיו דשא. בחלק השמאלי של הנהר, אך ורק דשא. לעתים יש שם גשרים.
הדשא בצבע אביבי, העצים עומדים, כמתפארים בפני כולם, וכול כמה מטרים מן השביל, יש מתקנים, כול אחד שונה.

בחלק האחרון, שממנו למעשה התחלתי את הליכתי, היה כמה מגלשות כחולות, מחוברות זו לזו, וגם שתי נדנדות.
בימי שרב, הייתי מגיעה, ובעוד אבי היה קורא עיתון, תחת צילו של עץ, הייתי לוקחת את בובתי האהובה, ויושבת.
הייתי נכנסת אל המגלשה הגבוה, מתכדרת אל תוך עצמי, ואך ורק בקטע קטן, היה גג וצל. הייתי מדברת עם בובתי.
בשאר הפארקים היו חבלי טיפוס אדומים, מגלשות שחוברו בין גשרים גבוהים במיוחד, וגם קיר טיפוס, זעיר למדי.

התיישבתי על הנדנדה. רק אחת מהנדנדות שרדה, הנדנדה הימנית. בעבר, המקום היה הומה, וקולות ילדים שפעו.
לא היה שם אף אחד, ורק לעתים, בספסלים אחדים, ראיתי אמהות, עם ילדיהן הרכים, מחייכים ומדברים ביניהם.
לבסוף עזבתי את הנדנדה ההיא. היא המשיכה להתנדנד כמה דקות גם אחרי זה, בדממה, משאירה אחרי זיכרונות.

נתתי מעט חיים למקום, שבגיל צעיר, נתן גם לי, מעט מן החיים. וזה היה הפורים שלי.
3 תגובות
טיפות הגשם
13/03/2014 22:31
נערת הגורל
עמדתי על יד השער, חיטטתי בעומק התיק, חיפשתי אחר המטרייה, שהייתה דחוסה, כמעט יומיים. 
המעיל האפור, שלקחתי יחד איתי, הפך לסמרטוט ספוג מים. אך הוא עטף אותי, כמו שמיכה מרעננת.
שמעתי את המוזיקה, אחזתי בפלאפון הלבן, החזקתי ועטפתי אותו בכפות ידיי, כדי לשמור על השיר.
השיר הסתיים, ועבר בזריזות אל זמר אחר. והוא לווה בקול טיפות, שירדו בעליצות, והרטיבו את הכול.

לפעמים הסרתי את המטרייה מעל הראש. פערתי לי את הפה, מחכה שהרמזור יתחלף, ומחכה למים בתוך פי.
המטרייה התלוותה אליי כילד קטן. התעקמה, עשתה סיבוב, ניסתה לברוח מבין ידי, או סתם, דפקה על ראשי.
כבר תיארתי את הגרב השחורה, שכעת ככול הנראה תהיה ספוגת מים, כנראה מהחור הקטן שבנעלי הספורט.

הגעתי אל ביתי ספוגה במים, וחתולי, עם הפרווה הזהובה, קם וזז הצידה. ואחרי רגע, רץ לאכול מתוך צלחתו.
קפצתי על המיטה הרכה. טמנתי את פניי בתוך האזור שבו נח, הרחתי את הבית, והרגשתי את חום גופו הנעים.
לא כול אחד היה רואה את החורף, ומחייך. למעשה, זה לא שונה אצלי. הזעפתי את פניי, והייתה מדוכאת למדי.

ואם זאת, יש די יופי בטיפות הגשם, כך שלא אצטרך יותר.
כ
5 תגובות
ירידה, וחזרה למעלה.
31/01/2014 19:47
נערת הגורל
בפעם האחרונה שבה כתבתי, סיפרתי לכם על ריצת הספורט שעשיתי. אורכה פחות או יותר כשמונה דקות.
יומיים לאחר מכן, נבחנו על אותה ריצה. הפעם, כלל לא סיימתי אותה. בסיבוב השלישי המרתי את פי המורה.
הבטתי בבנות, רצות ומתנשפות, בעוד גרוני צורב ולא מותיר לי לנשום. אך בשיעור מסוים זה, לידנו הם נכחו.
הבנים. בני הכיתה, מכיוון שאנחנו מופרדים. ולא רציתי להיות תחרותית, רק להותיר רושם מספק דיו בשבילו.
ולא שהיה לו עניין בכך. לא במראה חיצוני, ולא בהישגים. והוא אמר לי את זה מפורשות. ורציתי לעשות זאת.
הייתי מאוכזבת מעצמי. שציפיתי מעצמי משהו, ולא עמדתי בו. לחץ תמיד השפיע עליי לרעה, תמיד קטל אותי.

עבר כשבוע. מורתנו להיסטוריה לא הגיעה בשעה המיועדת, ומורה הבנים לספורט הורה לנו ללכת לאולם הפנימי.
שלחו את הבנות למורתנו לספורט. מורה שחורת שיער, מבוגרת אך בריאה, שתמיד התנהגה בחביבות אל כולנו.
והורו לנו לצאת לאותה ריצה. ריצה שאורכה ארבעה סיבובים, סביב מגרש דשא מגודר, ריצה שאורכה 1,200 מ'. 
נשמתי בעדינות, השתדלתי לא לפתוח את פי לנשימה, לא דיברתי, ודאגתי להתחיל טיפה במהירות, ואז להאט.
לא ויתרתי לעצמי בפעם הזאת. לא עצרתי להליכה, ולו כמה צעדים בסיבוב השלישי. הבנים שיחקו כדורגל לידנו.
בסיבוב השני, הייתה הרגשה של תחרותיות, ביני לבין ילדה רזה, מקובלת ושחורת שיער, שחצנית, ומלאת רדידות.
אך היא התעייפה באיזשהו שלב. ראיתי אותה כאילו דועכת, נעלמת מאחוריי ומאטה את קצבה. ואז, פשוט דאגתי.
לא קל לי לעמוד בציפיות. לא של עצמי, וודאי לא של אחרים. אך ידעתי שכול עצירה שלי תאט, שלא אהיה ראשונה.

שש דקות וארבעים וחמש שניות במדויק. זאת הייתה תוצאה שלא ייאמן. אלף ומאתיים מטרים תוך כשש או שבע דקות. 
בנות הסתכלו עליי כלא נורמלית, אפילו אצל אייל זה גרם להרמת גבה. בעברי הייתי הכושלת מכולן, ועכשיו אני הפוכה.
שחשבתי שרק ירדתי למטה, שלא הצלחתי להשלים סיבוב כאשר הייתה השנייה, ובעצם פשוט הייתי צריכה לא לוותר.

ועכשיו, השאלה הרעה מכולן. כעת אני רוצה לעמוד איפה שאני. אך להשיג את התוצאה הזאת כול פעם מחדש? אוי, לא. 
3 תגובות
?You know what
14/01/2014 23:19
נערת הגורל
שיעור אחרון, אחרי שש שעות מייגעות ולימודיות. שיעור ספורט. וזאת ריצת 1,200 מטרים.
נשכתי את השפתיים והתחלתי. ארבעה סיבובים, סביב מגרש רחב ידיים, מלא בוץ וענפים.
שמונה דקות, שתיים- עשרה שניות. הפרש של רק ארבע שניות מהנערה הראשונה שהגיעה.
וכשסיפרתי את זה לשני ידידיי מהכיתה, ביניהם אייל, זה באמת משהו שגורם להרמת גבה.
הנערה הראשונה היא נערה גבוה, שקטה יחסית, בעלת גוף מלא. שמנה, כפי שמכנים אותה.

כול הנערות היפהפיות, הגבוהות או הנמוכות, עם הביטחון והגאווה שממלאים את גופן הרזה.
דווקא אלה, הגיעו אחרינו. אחרי השמנמנות, שאף אחד חשב על זה, שחשב שנגיע אל הצלחה.
המבטים המופתעים, שבהם רק יכולתי לנעוץ מבט משוויץ ומוכיח, מראה כול מה שאני צריכה.

לא הייתי בכושר מעולם. ואני עוד בתכנונים, על הליכה שאורכה, לפי הערכה, ארבעה ק"מ.
ואולי גם לא אהיה. אולי אשאר כך. אולי אשמין, אולי ארזה, אולי אשאר לגמרי כמו עכשיו.
אבל אני יכולה לדעת שלא הכול תלוי בחיצוניות. להוכיח להם שאני לא מה שהם חושבים.

10 תגובות
.No, I don't change
05/12/2013 00:06
נערת הגורל
אני לא שמנה. או לפחות, ככה אומרים. מה שכן, אני לא שמנה באופן מוגזם, אלא רק קצת.
את המשקל שלי, בפעם האחרונה, בדקתי לכול הפחות לפני כשנה, אולי פחות, לא בטוח.
וכבר אז, שקלתי בערך כשישים ק"ג, ויחסית לגובה, עוד היו לי כשלושה ק"ג, כנראה עודפים.

זה מתחיל מבעיית בררנות. שהתפתחה אצלי, כשלא נתנו לי, בעודי קטנה, לאכול מזון מגוון. 
וזה ממשיך משם, עד להיום ולעתיד, שבו אני מסרבת לאכול מזון חדש, וזה באמת די הרבה.
ונגמר בהתייאשות. בכך כשמדברים על הנושא הזה, עולות בי דמעות, אם אני רוצה ואם לא.
בחוסר כוח רצון. תמיד אותה המחשבה, אני לא אצליח בזה, כולם יודעים שאני חלשה כזאת.

אני אוהבת רכיבה על סוסים. אבל מן הסתם, אין חוות בעיר, וגם אם היו, זה פעם בשבוע.
הליכות. אני לא יודעת. אני הולכת די מהר מטבעי. יותר מהר מזה, זאת ריצה, לא בשבילי.
לגבי כול השאר, אין מה לדבר. ספורט הוא לא חביב עליי. ולא אפשרי לשכנע מישהי כמוני.

הכול נובע מחוסר כוח רצון. כול אפשרות אצלי, נפסלת תוך כמה דקות, ומתייאשים ממני.
אי אפשר לבנות לי תפריט. אי אפשר לקבוע לי זמן לספורט. אין אפשר לשנות את המצב.
אני לא מסוגלת לחשוב כמה ק"ג עודפים יש לי כרגע. בטח שלא על איך שיישארו להם שם.
על המצב הבריאותי שיהיה לי בעתיד. על ניסיונות לכווץ את הבטן, שלא תיראה לה יותר.

אני לא נכנעת לאנורקסיה, זה לא באמת יעזור, ובסופו של דבר אני אשבר, אני יודעת.
אני לא נכנעת לבולימיה, אני שונאת לאכול במהירות, ואת טעמם הדוחה של ההקאות.
יש רק לאכול. להישאר ככה, כי העודפים רק יתווספו, ולי לא יהיה מה לעשות עם זה.

לא, אין מה לדאוג.
אבל אני כבר השלמתי ממזמן עם העובדה שאני מקרה אבוד.
16 תגובות
.Boys, boys, boys
02/12/2013 22:04
נערת הגורל
זה פארק יחסית ישן. או לפחות, המראה המוזנח שלו נותן את הרושם הזה. 
גרפיטי, כתובות, אבק בכול החלונות, שיחים ועצים שכנראה אינם מטופחים.
אני וג'יימי, כך אתם מכירים אותה כאן, נוהגות ללכת, להיפגש ולצחוק הרבה.
אם זאת, הפארק לעתים מלא באנשים, בכול מין ובכול גיל, חלקם די משונים.

ישבנו על יד ברזייה קטנה, ובעודנו מדברות, ניגש אלינו ילד עם עור מעט שחום.
שאל שאלות לא רלוונטיות. לא חוקרות מדי, אך עדיין לא חשובות לנו במיוחד.
בעיקר אם יש לנו בני זוג, מה שמנו וגילנו. והוא שאל כול אחת לפחות פעמיים.
הוא נעלם והופיע כול רגע. ראינו אותו, ורגע אחרי הוא באחת המגלשות הגבוהות.

יש שם מן 'מחילות'. סוג של מבוך, עשוי מקטעי פלסטיק, כמו מגלשות קטנות.
צריך לזחול בהם, ובין לבין יש כמה מחילות מפותלות, שם אפשר למצוא פרטיות.
התנגשנו בהם במקרה. הם נעלמו לזמן קצר, וכאשר כבר שכחתי מהם, חזרו. 
לפעמים קללות, הרבה צעקות, הכול היה חמום, לרגע פשוט היינו בתוך סערה.

לא אגיד שזה לא היה מוזר. זה היה מוזר ללא ספק, אך גם לא היה ממש רע.
היה נחמד. ובסה"כ אהבתי מאוד את כול ההתרוצצויות והאווירה השמחה שהייתה.
ילדת בנים. רוב ידידיי הם בנים. ואם זאת, לעולם לא אוכל ממש להבין את הבנים.

1 תגובות
דו"ח מצב
01/12/2013 00:14
נערת הגורל
קודם כול, אזהיר ואבהיר מראש, שזה לא בדיוק מסוגי הפוסטים הרגילים, שבהם זה אחרת.
לא אתפלא אם הרמה תרד, אם אהיה רגשנית או צפויה יותר מדי, אבל אני מתרגשת ביותר.
בכול מקרה, לא חשובה הרמה, בתור בלוג, בלוג שכתבתי בו שנים, אני כותבת כול שארצה.

אז נסעתי לדודתי, מאיה, אם אתם זוכרים. בשבת. בעקבות האוטו החדש של אבי, יכולנו.
הלכנו, קודם כול, לרכיבה. בחווה הרגילה לנו. וגיליתי שכול כניסתה מפורקת. הם עוברים.
הם עוברים לא למרחק רב משם, לכן לא תהיה בעיה. אך יכולתי לבקר אותם פעם נוספת.
היא רכבה על סוסתה, בפרווה אפורה בהירה, שחזרה להיות מותרת לרכיבה אחרי הריונה.
ראיתי מרחוק את הסייחה. פרוותה חומה כהה, ורעמה קצרה ושחורה, צוהלת לה ממרחקים.
עלינו. המשכנו ליער. מסלול רגיל. לבדנו, עם המדריך. מדברות, מלטפות, לרוב עם הסוסים.
היה קשה להשתלט על סוסי הרגיל, ברק. הוא היה קשה ופראי, אך אני אוהבת אותו בכול זאת.
הוא לא הקשיב כמעט אף פעם. לא עצר, לא התחיל טרוט, ועשה מעשה לא ייאמן. פשוט דהר.
דהירת קאנטר. התחלתי לצרוח. נשענתי בכוח על צווארו ואחזתי במושכות עד כמה שיכולתי.
לקראת הסוף, כשהגעתי למדריך, פחדתי להתנגש. צעקתי 'הצילו' בכוח וצרחתי על המדריך.
אך לא נפלתי. לא פחדתי, אך הרגשתי צורך לצרוח. הרגשתי שהוא שומר עליי והוא יחסית מתון.
לבסוף הגענו, עשיתי איתו הליכה לבדי, שמחתי, זאת הייתה הדהירה הראשונה שלא נפלתי בה.

בשעה שש הגענו לסרט. סרט 'משחקי הרעב', שהשתוקקנו שתינו לראות הרבה זמן.
'משחקי הרעב: התלקחות'. וזה היה סרט מזעזע, מפחיד, רועם באוזניים, וגם מדהים.
היו דברים מצחיקים. לפעמים אמרתי לדודתי לסתום את האוזניים מרוב עוצמת הקול.
היו קטעים מזוויעים. פציעות, ערפל רעיל, מוות, אך הכול היה כה מהיר שלא הבחנתי.
אך הכול היה מדהים. נגמר מדהים. כולם שיחקו מדהים. ואני לא מפסיקה לחשוב עליהם.
'זה כלום לעומת מה שהמיועדים עברו'. אני אומרת והמשפט הזה מהדהד בראשי כול הזמן.
כול דבר נראה לי שולי. הכול יכול להיות גרוע יותר. שאם הם עברו את זה, אני בטח יכולה.
יכולה להתאמץ יותר. זה כלום. הם היו רוצים להיות במצב שלי. אין לי פה ממה לפחד בכלל.
זה סרט שמשנה לך את נקודת המחשבה. וגם אם לא, למרות שלדעתי זה פשוט לא אפשרות.
בכול מקרה זה סרט יפה מאוד, מומלץ מאוד, שווה כול אגורה, ואשמח לראותו שוב בכול מקום.

זה בערך דו"ח מצב על מה שעבר עליי היום.
והמלצה רותחת על 'משחקי הרעב: התלקחות'.
ובכלל על משחקי הרעב. ספרים וסרטים והכול.
12 תגובות
גבעול חיטה
16/11/2013 23:51
נערת הגורל
כשאוכלים לחם, רואים פשוט פרוסת לחם רגילה. רק תבחרו אחת מבין הכיכרות החמימים.
היא אחת מתוך כמה. ולא רק הכיכר שיש בביתכם, אלא גם מבין המדפים ובבתיהם של זרים.
וגם הפרוסה הזאת היא לא כפי שנראית. יש בה ביצים, חלב, קמח. שיוצרים את הבצק הרגיל.
וגם בתוכם יש דברים. קמח הוא צמח החיטה, החלב בא מתוך הפרה, הביצה היא מהתרנגולת.
וגם הקמח אינו כפי שהוא. כמה גבעולים, שגדלו והתפתחו ככולם. אך לבסוף כולם נקצרו כליל.

לקחו אותם, עשו בהם תהליכים, שינו אותם וערבבו אותם. בדבר אחד, שיצר עוד ועוד דברים.
את הרשימה אפשר להמשיך הרבה, יש כ"כ הרבה רבדים שאפשר לראות, אם חושבים עליהם.
כול אחד ואחד מהם מרכיב את המסכה. המסכה, היא התוצאה ה'מושלמת', פרוסת לחם אחת.
וגם אותה אוכלים בסוף. אולי זורקים, אולי מתעלמים, אולי שומרים. אין יודע מה יהיה המשכה.
למרות שהכול נראה בסדר, הפרוסה תגיע לסוף דרכה, במוקדם או במאוחר, יש גם את עברה.

שובל הרס. החיטה שנקצרה מתוך אדמתה, הביצה שנשברה לתוך קערה, החלב שכעת לא נראה.
לא משנה כמה מאמצים ישקיעו, אף פרוסת לחם לא תהיה מושלמת כפי שיחשבו, לא כפי האמת.
יש אנשים, אשר יגידו שהם לא נהרסו. הם שימשו עזרה להישגה של 'מטרה נעלה' יותר מהרכיבים.
אין מי שיחשוב עליהם כלל. הרי אף אחד לא ירצה חיטה רגילה, צמח שגודל כפי שהטבע קבע לו.
החיטה יכלה לגדול בשקט. בין שדות, מתחת לקרני השמש. אך שוב, אין אחד שיחשוב עליה בכלל.

וזה גורם לחשוב, האם בני האדם באמת שונים מגבעולי החיטה ההם.
כול אחד ירצה להראות את מסיכתו, להתפאר בה על אף דרכה הרבה.
ואין מי שיראה את מה שמאחוריה. רק את מה שמרומם, השונה מכולם.
יש לכול אחד דרך וצורה משלו, אותו הוא קובע, וכך גם מחשבותיו ודרכיו.

רגע, מה עם גבעול החיטה?
23 תגובות
?What to do now
07/11/2013 20:59
נערת הגורל
עבודה בקבוצה, בכיתת 'מנהיגות', בעודי ממהרת להגיע ולא לאחר, לא שזה עזר.
ואיך לא, כול שאר הקבוצה איחרה כמובן, בערך כעשר דקות, אחת מהן יותר מכך.

"אני אראה לך, נראה אם תזהי אותו." אני מחטטת, ללא חשק, בשיחות עם ידידה.
אני מושיטה לה את הפלאפון, מופיע על צד המסך תמונתו, הנער שעליו שמעתם.
"זה הוא?" היא שואלת, בחיוך שלא מעיד על טוב, ומגדילה את תמונתו מול פניי.
אני מהנהנת. היא נשענת על הכיסא, משלבת את ידיה, מביטה בנער שאיתנו.
הוא מנחש, עוד ועוד, מנסה לחשוב מי הוא. אני שואלת אותו מי יושב שולחן לפניי.
"יופי, גאון!" היא עוקצת, כאשר הוא סוף כול סוף אומר את שמו, השם המוכר.

ריח חטיף ה'דוריטוס' החריף ממלא את אפי, לא נגעתי בשתייה שהוגשה.
בכלל, רציתי רק להסתלק, כמה שיותר מהר לצעוד לכיוון הדרך החשוכה.

"בלי להעליב, את אחת המכוערות בכיתה" היא נשענת לה על קיר המעלית.
"את לא ראית את הכיתה הקודמת שלי" אני משיבה לה, אך זה שקר ותו לא.
"אני יכולה להפוך אותך למקובלת," היא אומרת לי ומביטה בעיניי לראשונה.
היא מפרטת לי על כמה כסף שאני אביא, על בגדים למחרת, על שיערי הנפוח.
אני שקועה, בכך שהיא אמרה לי שאני מכוערת, על כמה שאני 'חננה' לדעתה.

אני עושה את עצמי מתעניינת, היא אומרת לי להתייצב ולהזדקף, מעירה לי.
היא אומרת לי לא לדבר "כמוני" ו"ככה", להפסיק עם התנועות בידיים לגמרי.
שאני 'חננה', ואני צריכה ללכת לקוסמטיקאית, לקנות נעליים, להשתנות לגמרי.
להשתנות. להפוך למישהי שאני לא. זה יכלול דברים, שאני לא מעוניינת בהם.
היא יכולה או להיות בשקט. או לעזור לי איכשהו. או להרוס את מה שחשבתי.

"תעבירי את השיער לאחור" פונה אליי נערה כלשהי, בעלת שיער זהוב וחיוך.
"את יפה, אל תסתירי את הפנים שלך" היא אומרת לי בנועם, והולכת לדרכה.

20 תגובות
.Catching fire, yes
05/11/2013 22:21
נערת הגורל
אז כן, בניגוד לקודמיי הפוסטים, באתי לדבר על נקודה, נושא כלשהו כזה. 
ולא, לא מדובר על הסרט 'התלקחות', אלא על התקוממות, אך קצת שונה.

תחילת גיל העשרה. המון רחמים, איתם גם מחשבות.
בלוגר, המקום הזה, נראה לי כמין מקום מנותק, כביש.
כביש, שרק עוברים אותו, ומגיעים לתוך עצמי, בתוכך.
לא. גם פה יש אנשים, גם פה יש בועות, גם פה הכול. 
חופשיות, היא דווקא מין חור שחור, ההפך ממה שזה.
אכזבות, עין הסערה היא אהבה. מה שלא הורג, מחשל.
איזה בועה שהייתי בה. גיל, כמו אפליה, זאת הבעיה.

תתעוררו. אהבה חווים בכול גיל, ולא רק 'הדור של היום'.
סיפרו לי, ממקור ראשון, שכך זה היה, כי זה לא בשליטה.
וגם אם כן, לאף אחד לא אכפת, אני הראשונה שלא יהיה.
כי זה כמו אש, משהו שהתפצח, בעירה, ובעיקר התהפכות.
אני רוצה חופש. בלוגר, המקום שאתם, הבלוגרים, רוצים.
די ל'את צעירה'. או שתתמכו, או שלא. כי כאן אין לנו חוקים.
אני, ג'יימי, ו'אין לי שם', שוחחנו על כך. משהו פה התפרק לי.
תתמודדו, אהבה זאת אהבה, גילאים זה פרט שולי, ותו לא.


אהבה, עין הסערה, אל תחזקו את הסערות.
אנחנו כאן לצידכם,  עכשיו תהיו לצידנו, אנא.
כי מתחילה כאן התלקחות. ההתהפכות שלנו.
חשוב לי להבהיר שהפוסט לא נכתב כנגדכם.
אני רק רוצה להרגיש בטוחה, ולא להסס באהבה.
8 תגובות
.It's still here
19/10/2013 11:40
נערת הגורל

שמעתי, ולא מעט, על כך שהילדות הולכת., שכולם ממהרים. חלקכם אף כתבתם את זה.

הערב יורד. אני קוראת ספר בחוץ. הרוחות הקלות פסקו, נדלקו האור העמום של פנסי הרחוב.

 

לפני שלוש שנים נהגתי ללכת לרחוב לידי. לבלות עד רדת הערב ולטפס על מבנים כלשהם, ועל המקלט

זה היה עם בנות צעירות ממני, כמה שנים מתחתיי. כמה מידידותיי מהרחוב. אך זה נפסק לאט, עד לגמרי.

נפגשתי איתן אתמול. האחת, המרכזית, לא השתנתה כלל. לא במראה ולא בפנימיותה, צחקנית עד טירוף.

השנייה, הייתה קטנטנה. אך כעת גדלה, שיערה נהיה ארוך, והיא נשארה נעימה כשהייתה, וקצת יותר טוב.

הן בנות כתשע, או עשר, אינני זוכרת במדויק. אבל זה כול העניין.

 

הן לא ממש מעוניינות להחכים. הן לא יודעות על כול הדברים המיניים.

הן סולדות מגוזיות, מחזור, ועדיין תקועות במשחקי תפקידים ותחרויות.

בגיל שלהן כולם יודעים דברים, שבכלל לא אמורים לדעת. אפילו אני.

אבל הן לא יודעות. והן גם מתעקשות לא לדעת. הן לא מדברות על זה.

 

I will not go back to it. But they are still here, with me

Tumblr picture on VisualizeUs

17 תגובות
?Where I failed
18/10/2013 20:36
נערת הגורל

אינני יכולה לשבת על יד העץ הקבוע, מכיוון שחבורה כבר עומדת שם.

רוח, השמיים מעליי מאפירים, גרפיטי על קיר ישן שמכער את הפרחים.

אחד מהחבורה, הוא המציק, אחד כזה שנדבק, אך אפשר לסלק אותו.

הוא לא יושב שם. המכור לפאלפון, זה שקורא לי 'מוטציה', ומתחילים במרדף.

הוא לא יושב שם. השקט, עושה פרצופים, מנעים בחיוכו, שיושב שולחן לפניי.

 

למרות שזה היה סה"כ חודש, ידידיי מהכיתה, קשרו אותי.

השטויות, הישיבה מתחת לעץ, השמש והמוזיקה, והם עצמם.

אני מקווה שהחורף יתפוגג. שתשוב אליי השמש החמימה.

אני מקווה שבשבוע הבא הם יתאחדו. יחזרו אליי חזרה.

אני מקווה ששבוע הבא אני לא אהיה סתם עוד כישלון.

אני מקווה שאני אבין איפה נכשלתי. אחזיק ואחבק אותם.

אני מקווה שאצליח לא לתת להם לחמוק מבין אצבעותיי.

 

10 תגובות
נקודת מבט | קטע
08/10/2013 16:27
נערת הגורל
חלף זמן, כשבוע, אני עוד תוהה מה יקרה, ומה יתחולל.
אני פוקח את עיניי בחשש, המועקה במה שעלול להיחשף. 
אני חש בפרווה המוכרת לצידי, עוטפת ומשרה לי רוגע. 
לאט, וחודר לעיניי דבר מה מוזר, לפי הזכור לי, שמו 'אור'. 
לבסוף עיניי פקוחות, כמעט לגמרי, מטושטש אך לא הרבה.

כפות רגליים, והן אך ורק שלי. על משהו שקוראים לו 'מדרכה'.
צבעים מחליפים את מקום השחור, דברים משונים ומוזרים נראים.
אני רואה חיה. משהו בשם 'אף', אף קטן וורדרד מתקרב לעברי.
אינני מפחד. להפך. אני מנסה להתקרב, אך אינני יודע כיצד ומתי. 
עוד דברים, יצורים, והאור מחליף את צבעיו, בוהק ביופיו לנגד כול.
עוד ועוד תחושות, מביט, מסתכל ובוחן כול דבר, לראשונה. 
קוראים לנו 'חתולים'. אני 'חתול'. ויש 'זכר', זה אני. ויש 'נקבה'. 
ויש עוד אלפי יצורים, מכול מני מינים וסוגים, זעירים וגדולים. 

יצור גדול, מפחיד ומבעית, מקרב דבר, 'יד', בצבע עור בהיר, לכיווני.
בעוד אני מיילל, משמיע את קולי ואת צליליו, וה'פה' של היצור, מתעקל.
אומנם אינני יודע מה הצורה הזאת, אך אמרו לי שזה 'חיוך', ואין בכך רוע. 
מגעו מפחיד אותי אף יותר, אך כעת, הוא עובר עליי ומנעים את זמני.
אך כוחי תש. אני אאלץ לסגור את עיניי, ושוב להירדם ולראות חושך.
כעת אני כבר יודע מה יקרה. אימי הזהירה אותי מהרבה דברים.
אך אם זאת, יש הרבה מעבר לכך, אני חש בשמש חמימה על גופי.
ואני יודע שהכול רק מתחיל.
16 תגובות
!Give me the blow
05/10/2013 10:20
נערת הגורל

אפשר לקחת את המקלדת, ולזרוק אותה, שתישאר שם.

אין טעם למרר את חייה באותן ההקלדות, באותן המילים.

הרי הדמעות שזלגו לאט ובשקט מעולם לא היו כה חזקות.

הסף, הקצה שעליו אני עומדת, ממנו אני רוצה לקפוץ.

כשאבא אמר לי אתמול 'זה היה בעבר, תעזבי את זה'.

רציתי לבעוט בו. לבכות. הייתי בהלם. חמש שנים איתך.

אמא אמרה לי, בגלל כמה שיעורים שלא עשיתי, לעזאזל.

'את דוחקת אותי לפינה'. הו, הו לא, כמה שאת טועה.

רציתי להשליך עליה סכין. אחרי הכול, זה מה שאת אומרת.

ובעצם, הכי הייתי רוצה זה לצאת החוצה ולצעוק עד הסוף.

שהחיים יכו בי. הם מכים אותי כבר, שיסיימו אם זה. עד הסוף.

 

!Shout at me, hit me, just finish it

14 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 18 19 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון