המעיל האפור, שלקחתי יחד איתי, הפך לסמרטוט ספוג מים. אך הוא עטף אותי, כמו שמיכה מרעננת.
שמעתי את המוזיקה, אחזתי בפלאפון הלבן, החזקתי ועטפתי אותו בכפות ידיי, כדי לשמור על השיר.
השיר הסתיים, ועבר בזריזות אל זמר אחר. והוא לווה בקול טיפות, שירדו בעליצות, והרטיבו את הכול.
לפעמים הסרתי את המטרייה מעל הראש. פערתי לי את הפה, מחכה שהרמזור יתחלף, ומחכה למים בתוך פי.
המטרייה התלוותה אליי כילד קטן. התעקמה, עשתה סיבוב, ניסתה לברוח מבין ידי, או סתם, דפקה על ראשי.
כבר תיארתי את הגרב השחורה, שכעת ככול הנראה תהיה ספוגת מים, כנראה מהחור הקטן שבנעלי הספורט.
הגעתי אל ביתי ספוגה במים, וחתולי, עם הפרווה הזהובה, קם וזז הצידה. ואחרי רגע, רץ לאכול מתוך צלחתו.
קפצתי על המיטה הרכה. טמנתי את פניי בתוך האזור שבו נח, הרחתי את הבית, והרגשתי את חום גופו הנעים.
לא כול אחד היה רואה את החורף, ומחייך. למעשה, זה לא שונה אצלי. הזעפתי את פניי, והייתה מדוכאת למדי.
ואם זאת, יש די יופי בטיפות הגשם, כך שלא אצטרך יותר.
כ
;){kind=link}