שיערה חום, נע בין חלק לגלי, מסודר בקפידה, עם פוני מרשים שזז לצד שמאל.
ילדה יפהפייה. כך אני חושבת, ובלי ספק גם משפחתי. פנים נקיות, שיניים לבנות.
חברות היו לה. וגם יש לה. איפה שלא תהיה, יהיו. יש לה עם מי להיות, אך תמיד.
אומנם היא אמרה על עצמה שהיא שמנה, אך לים היא הולכת בביקיני, כדוגמנית.
היא מוכשרת. כתבה יפה ממני, חיות מחבבות אותה, רוכבת ברוגע, חסרת פחד.
מלאת הומור. היא מצחיקה, מתבדחת, 'זורמת'.
על מאיה אי אפשר לכעוס. היא לא מתווכחת, היא לא נכנסת לריבים, לא צועקת או צורחת.
כשאנחנו עומדות זו לצד זו, היא נראית כאחותי הצעירה. נמוכה ממני, אך מחייכת בשלווה.
אך כשעמדנו זו לצד זו, ראו את ההבדלים ביננו. היא ייחודית ממני, בעוד שאני עומדת כפסל.
היא עומדת ביציבות, מחייכת בחיוך מפואר ועיניה נוצצות, בעוד שעמדתי לידה, קרה ואדישה.
היא מצחיקה את הסובבים, היא משוחחת ומעניינת את חבריה, ואני עומדת ושותקת, במתח.
היא רוכבת ביציבות, לא מתפארת בתמונותיה, בעוד אני מנסה להתייצב על אוכפי, להתיישר.
הסתכלתי בכמה מתמונותינו הישנות. היא הצטלמה לידי, מחייכת כהרגלה, בעוד מראי היה מחפיר.
אומנם היא לא חגגה בת מצווה באולם, אך היא עודדה אותי לבוא. וגם בביתה, היא חגגה כמו כלום.
אם הייתם שואלים לדעתי, בעבר הרחוק, הייתי צוחקת, מגחכת, הייתי עונה שאנו כאחיות, ללא ספק.
אך הזמן עשה את תפקידו. כול דבר שיכל להרוס את יופיי, הרס. והיא נשארה כפי שהייתה ותהיה.
התעליתי עליה רק בשני דברים. בכתיבתי, ביומניי ובכול הדפים הרשומים פה. ובמקצוע המדעים החביב עליי.
היא לא שמה לב לאף אחד מפגמיי. לא בזמנים האחרים, ולא בימים האלו. הייתה ידידתי כאילו הייתי אחותה.
"היופי הוא שייך לשתיהן. אך מאיה היא אמיתית, אריאל היא פרי הדמיון. זהו."
;){kind=link}