אני מוציאה את אחת ממחברותיי. לא מאזינה למורה, משרבטת בעזרת עפרוני. סוף כול דף, להתקמט.
השמש קורנת ומשזפת אותי, שורפת ומאדימה את לחיי. מחוץ לחלון. וילון כצבע השמיים, כלל לא עוזר.
אחרי כארבעים וחמש דקות, המורה מודיעה בקול שעלינו לצאת. הפסקה, אורכה חמש דקות, ולא יותר.
נערים ונערות, לעתים גם מורים חפוזים להגיע לכיתתם, כולם מצטופפים, רעשם הוא המחריש את אוזניי.
אחרי הדקות האלו, ראשים מתחילים לפנות, התלמידים מפנים את מקומם רק אל המורה המחזיק מפתח.
אותו הסדר חוזר על עצמו, השעות אינן חולפות, הנער היושב לידי עסוק בשרבוט, או שלוחש לעבר ידיד.
לעתים אני רואה חתול, מלקק את כפותיו, מחפש מזון כלשהו, או שרץ בקלילות חזרה אל תוך השיחים.
השפתון השקוף, שאמור למנוע התייבשות, איננו עוזר יותר. ריחו, ריח פירות טרופים, ומגעו העדין, אינם.
כעת אני חשה רק בדבק, משרבבת את שפתיי אך זה אינו מועיל. הוא שומני, מחמם את שפתיי עוד יותר.
עורי, שהיה רענן עוד בבוקר, כאשר ראיתי את קרני השמש החלשות, כשהיה נקי ומטופח, אינו נותר עוד.
הרגשתי כאילו שפכו עליי סיר שמן, מיוזעת. החמה קרנה מעליי. ריחי אינו היה פרח, כבבוקר, אלא זיעה.
הגעתי לתחנתי. מרחק מן ביתי. הייתי רוצה ללכת יותר מהר, להגביר את קצב צעדיי, אך התחושה לא הותירה לי.
הרגשתי את שפתיי המשומנות, פלטתי נאחה כאשר נזכרתי שאיני יכולה ללטף את חתולי בעוד אני כה מלוכלכת.
פתחתי את דלתי במפתח הכסוף. סגרתי את דלתי בחוזקה, זרקתי את תיקי על הרצפה, חתולי כעת בא לרחרח.
ידע הוא דבר חביב עליי, תמיד רציתי לדעת ולחקור כול פרט, אני רוצה להחכים. אז למה קשה לי?
;){kind=link}