עיניה אינן נראות לרוב, גדולות, יפות תואר. כחולות, כצבע השמיים. יציבות מעל האף הזעיר, שחור כפחם.
מימדי גופה זעירים, קשה לתאר. היא נראית ככרית, פגיעה ומלאת רגש, שלא תוכל לפגוע, או אף להיפגע.
אך היא חזקה. מתרוצצת, מדלגת וקופצת, מבלי למצמץ אל מול חתולי הוותיק, על אף שנראית כחרק לידו.
נדחסת לתוך עצמה, מחפשת מחסה צר ושלוותה. חתולי תוקף, והיא שולחת את כפתה, שלופת ציפורניים.
היא רכה, נכנסת אל תוך כפי ידי, מתכרבלת, ופרוותה המועטה והרכה מתפזרת. היא מתמתחת בעדינות.
הרגשתי את נשימותיה, היא מפהקת פעמים ספורות, יצור חי שנשם בתוך כף ידי, חתולה שאין עוד כמותה.
חתולי השני, שנראה כבר גדול, מתבונן בנו במבט זעוף, יושב על קצה הספה. מחכה לקבל מעט מן היחס.
הרגשתי גם את חומו בתוך ידיי, על אף שמעולם לא ראיתי שינוי בו, הוא נראה גדול יותר, התפתח בשלווה.
דמעות זלגו על לחיי האדומות. פחדי, שמא יקרה משהו לחתולי, לידידי, כעת התגבר. התווכחו, ייללו, ומה לא.
הוא נשך אותה בצווארה. הוא ניסה לזווג אותה, אך היא כה זעירה, היא אינה מוכנה לכך באף צורה, ממש לא.
אך לאט שניהם מתרגלים, היא עומדת מולו, אמיצה ומלאת עוז. עוד יצור שייחלתי שיהיה בתוך ביתי, והנה היא.
שמה הוא כתם. אך אני קוראת לה קטי.
ידידה מתווספת אליי, בעלת ארבע רגליים.
;){kind=link}