אבי יצא, לאחר מכן גם סופיה, ידידתי. לא התרחקנו מהחוף, ולא עבר זמן רב והרגשתי חול בתוך כפכפיי.
החול היה רך, חמים וזהוב. השמש קרנה מעליי, שמעתי את קולות הגלים שהתנפצו על הסלעים המסודרים.
מימיננו היה מזח, הסירות שבתוכו הצטופפו, לחלקן היו מפרשים לבנים כשלג. המזח היה שומם בזמן הזה.
משמאלנו, אך מרחוק, היה מפעל. למעשה, בניין עצום שצבעו כצבע שמנת, מעלה מארובתו עשן לבן וסמיך.
ומולנו, ים. צבעו היה תכלת יפהפה, ניצוצות נמוגו וחזרו, בקצה הגלים קצף לבן, שהזכיר פרשים מסתערים.
כאשר חלף הזמן והשעות עברו, צבעו השתנה לצבע טורקיז דהוי, ירקרק, אשר נתן ייחודיות, כאילו קורץ לי.
בין לבין שכבתי על המגבת, צבעה ורוד עדין, כשגבי אל השמש החמימה, ורוחות קלילות ונעימות מנשבות.
סופיה, ידידתי, אשר הייתה פה מוכרת כ"ג'יימי", שכבה על מגבת מצוירת. האזנו לשיר רגוע, מוזיקת רוק קל.
כאשר נכנסו למי הים רחב הידיים, נתנו לו לסחוף אותנו, נאבקנו בגלים, צעקנו כאשר הותזו עלינו גלים קרים.
מאז ומעולם אהבתי את תחושת הגלים, את השליטה העצמית שהרגשתי, את תחושת השחרור משבוע מייגע.
רוחות של לילה, השמיים שחורים. ראשי התמלא גלים כסופים, קצף מסתער וסירות בעלות מפרשים לבנים.
"אני רץ, תוך שתי דקות אני בא." שמעתי את קולו של אחד מידידיי מהפלאפון, בעודו מתנשף, בוודאי שרץ.
והוא באמת בא, אחרי כמה דקות הוא הופיע ממרחק ונופף לי, רציתי בקלילות להגיע, בעודו מתנשף וסמוק.
הלכנו כמעט עד קצה הרחוב. מול בית העלמין, רק גדר אדומה דהויה הפרידה בין האנשים וילדיהם, לקברים.
אחרי כדקת הליכה, כמעט בקצה, הגענו. אדם מבוגר, עובד ומסדר ערימת ענפים עבים וגדולים, לשאר הערב.
אך ערימת קרשים, כבר הייתה מוכנה במרכז, מסביבה אבנים אפרפרות וחלקן צהובות. מונחת ומחכה שם.
הנחתי את תיקי הקטן, עליו מצויר פני חתול, על גבי שטיח שנפרש על החול הזהוב, והלכנו לעבר רחוב אחר.
פסענו, אני ואחד מידידיי, לעבר ידיד אחר, צחקנו וצעקנו עד ביתו. בביתו, שאר ידידיי ואחיותיו של אחד מהם.
אחר כמה דקות ספורות, הגיע האדם לו חיכו. אדם מגודל, קולו גס, רכוב על אופנוע אדום, בידו קרטוני פיצה.
אומנם מעולם לא חיבבתי פיצה, אך לא היססתי לצהול יחד איתם כאשר הלכנו חזרה לארגן עוד את המקום.
האדם ההוא, אביו של אחד מידידיי, כעת סיים לסדר את הערימה, שבה ענפים עצומים, וישב על כיסא מתקפל.
התקשרתי לאבי כאשר צבע השמיים הבהיר נמוג והתחיל להתחלף לשחור לילי, שיבוא גם הוא למדורה היפה.
כאשר הגיע למקומנו, לקחתי את שקיות ממתקי המרשמלו המתוקים, צבעם ורוד ולבן, והנחתי על שולחן קטן.
שרנו, ראינו משחקיים טיפשיים, זרקנו ענפים למדורה בניסיון נואש להבעירם בקצה, ורקדנו לצלילי מוזיקת פופ.
דאגתי לחתולה, רכה ופרוותית, מלאה בגופה, משתעשעת על יד האנשים. לבסוף עברה למקום בטוח, ונרגעתי.
אחיותיו של אחד מידידיי הגיעו גם הן לאחר כמה שעות, השעה הייתה כתשע וחצי. דיברנו, צחקנו וצהלנו יחד.
השעה עשר. חזרתי הביתה, עייפה. נזכרתי בגיצים זעירים, זוהרים, שעפו באוויר מן האש הלוהטת. כניצוצות.
;){kind=link}