אני לא מסוגלת יותר לחשוב על מציאות שלא קיימת.
מהתקווה שרק מדכאת אותי כמה שאני נמצאת יותר רחוק ממנה.
לדעת שאני עכשיו הולכת לבכות אבל אני לא יכולה למנוע את זה.
העולם היפה שאני חולמת עליו במרחק יריקה אבל אני לא יכולה להיכנס.
הלב שלי בונה חומה סביבו ומונע פגיעות אבל מרחיק אותי ממקומות.
והמכות בחומה רק משאירות צלקות לחיים.
אני נהרסת מבפנים והחיוך שלי הוא בעצם רק זיוף.
הלוואי והייתי יכולה ללכת לטבע, לפרחים, לנחל
אבל לדעת שיש איתי חברה שהחיוך שלה הוא אמיתי.
ושלא תנסה לשנות אותי.
כמה שאני מנסה לשנות אני יודעת שאני לא באמת רוצה
אבל איזה חיוך הוא האמיתי, שיהיה איתי?
;){kind=link}