סטירה

בפעם השנייה, הגעתי למצב שבו אני יושבת בבוקר ומתלבטת בנושא הכתיבה. לא חסרים נושאים לכתוב עליהם, אבל אני כבר פחות טעונה. זה לא מסמן שנרגעתי, דווקא נותרתי מרוגזת. בשבוע שעבר צברתי כעס במשך שעות וימים, עד שהתפרצתי באמצע ביה"ס. כשאחד המורים פנה אליי במעין שאננות באחד הנושאים הרגישים, צעקתי לכיוונו כמה מילים באמצע הצטלבות המסדרונות ופניתי לבכות באחת הרחבות החיצוניות. זה מתואר בפשטות, אבל בפועל יש לי בכי רם מאוד. התהלכתי ברחבה הריקה ונעתי בין בכי לכעס, כשהכעס התבטא בהבעות פנים ובמלמולים בלתי רצוניים. לרוב חשבתי על עצמי בתור אחת ש”מסתכלת למציאות בעיניים“. כלומר, אדם שפועל בצורה הגיונית. הילך המחשבה הזה הביא אותי להדחקה של כעסים כאלה, וחשבתי שתכף יעבור זעם וסתם התנהגתי באינסטינקטיביות. ברוב הפעמים זה גם עבד, והייתי מכחישה את המצב בימים הבאים, אבל הפעם נותרתי ממורמרת. זה נבע בין היתר מנקודת שבירה שהגעתי אליה. כשנשאלתי למה לא הגעתי לתגבורים במשך שבוע, עניתי שהלכתי לבקר בני משפחה בבתי חולים. אני אציין שזה לא מדויק, בלשון המעטה. כן ביקרתי בני משפחה, והם היו חולים בצורה כזאת או אחרת, אבל בית החולים לא נגע בעניין. התגובות שקיבלתי היו לא פחות ממדהימות, בעיניי. נאמר לי שהתנהגתי בצורה לא טובה, שאני לא מטפלת ואזכורים נוספים על כך שתכף אני ניגשת לבגרות ושאין זמן. אם יש אירוע שבו ”החיים סוטרים לך“, זה היה אחד מאותם האירועים. הרגשתי כאילו זעזעו אותי ודרשו ממני להשליך את כל מי שאני. יש דברים בחיים שאני בטוחה בהם בכל מאת האחוזים, ואחד מהם הוא העובדה שאני אדם ערכי. יש לי ערכים משלי, ומפאת קוצר הזמן אני אציין: ביקור האנשים הקרובים אליי חשוב לי יותר מישיבה בשיעורים. רציונלי? רוב הסיכויים שהתשובה תהיה שלא. שוב אני בדקות האחרונות של כתיבה, למרות שאני יושבת פה כבר כמה שעות טובות. ושוב, קלישאות בלי סוף, שמשום מה מרכיבות אותי יותר ויותר, שכנראה שאכתוב עליהן בשלב מאוחר יותר של היום, או השבוע, או בכל זמן אחר.