הזמנה

הרבה פעמים התעקשתי לכתוב במחשבה שאני כותבת בשביל עצמי בלבד. טוב, זה לא מדויק. לא לחלוטין, בכל אופן. אז החלטתי לתת לזה הזדמנות ולשחרר את זה, לפחות פעם אחת. אני פונה אליכם. כן, אתם, הקוראים שם, אלה אתם. נעים להכיר אתכם. או שאולי אנחנו כבר מכירים, אולי כתבתי לכם פעם או שאולי דיברנו קצת יותר. אולי אתם קוראים פה כי השתעממתם ובזה הרגע נכחתם פה, אולי אתם רוצים להגיב בעצה או בהבעת דעה, אולי אתם מחפשים דרמת נעורים שתשעשע אתכם. ככה או ככה, אתם כבר פה, אז אני מזמינה אתכם חגיגית, רשמית, פורמלית, טקסית ובכל דרך אחרת שתעלו על דעתכם. שבו ותתרווחו, אני אשתדל להבהיר פחות או יותר סביב מה סבבה הכתיבה, אבל אתם מוזמנים לשאול. או לדמיין, מה שמתאים.

קצת על הלך הרוח בזמן האחרון. בינתיים, כלומר נכון לרגע זה, אני כותבת בלי לחוות סערת רגשות. אני אשתעשע קצת במילים ואגיד שזה השקט לפני הסערה; בקרוב יש עוד מבחנים ועבודות, שלל לחצים מכל מני סוגים וצבעים. אתם מוזמנים לנסות ולפענח מה אני מרגישה, כי אני מתלבטת אם זה ייאוש או פשוט השלמה של ילדה מתוסכלת.

יש כמה דברים שאני צריכה לציין, לשם הבהירות. דבר ראשון, אני מאוד קנאית לחברים שלי. אני לא יודעת אם זאת קנאות פשוטה או חסך חמור בחברים מהיסודי, אבל זה המצב הנוכחי. יש לי מעט חברים ואני מאוד קשורה לכל אחד מהם באופן אישי. אני לא יודעת מה הם חושבים עליי, אם הם בכלל מרגישים קרבה אליי. בהזדמנות זו אני אציין שקל לי מאוד להחשיב אדם כחבר, גם אם זה דרך המקום הזה וגם אם זה קשר קטן שמסתכם בשיחות קצרות. משמעות בשבילי זה דבר גדול. זה יתרון אם זה הדדי, אבל חסרון במידה ולא.

דבר שני, אני שונאת קלישאות. אני שונאת שני דברים, לדבר על עצמי ולהתנהל לפי קלישאות. לצערי, זה בדיוק מה שקורה בבלוג הזה. יש סיכוי לא קטן שאני עוד נערה פזיזה והורמונלית, אבל אני מסרבת להיקרא בצורה הזאת. זה דורש ממני מאמצים מסוימים, להתגבר על חוסר הנוחות הזאת ולכתוב על החיים שלי. למרבה האירוניה, לא חסרות בהם קלישאות. לפעמים אני משתדלת לרכך את המכה, לעדן את סגנון הכתיבה ולהפוך אותו ליותר מחושב. פה ושם יש לי פרץ של מחשבה. המחשבה שלא באתי לפה כדי לרסן את עצמי, שיש לי חלומות ושאיפות והשקפת עולם שמונעת מערכים יפים יותר, ודי כבר עם המציאות הקרה והמחושבת הזאת. באותן ההתפרצויות אני כותבת, כמו עכשיו.

דבר אחרון, הלחצים שלי נובעים כתוצאה מעומס לימודי או נפשי. אני תלמידת תיכון, נותרה השנה הזאת והשנה הבאה האחרונה. רגע לפני שאני מסיימת את הלימודים התיכוניים, כל העומס והאינטנסיביות משפיעים עליי לרעה. כמו שכתבתי בפעם הקודמת, אני חולה הרבה יותר. זה תקף מבחינה פיזית, ומתבטא בכאבים שונים כל תקופה קצרה. אבא שלי משוכנע שמצבי הרוח הזחוחים שלי, שנגרמים ברובם מהלימודים, הם שורש הבעיה. מי יודע, אולי הוא צודק. הבעיה הגדולה היא בעצם מעין דכדוך, עצם העובדה שכל דבר מרגיש כאילו זה יושב לי על הוריד, איך אני נפטרת מזה, למה אני עושה את זה לעצמי ובגדול, רע לי.

הלאה, הנה אנקדוטה. על רקע בעיה שהייתה ונפתרה בשבוע שעבר, בתחילת השבוע הזה הסתכסכתי עם חבר טוב. אמרנו כמה דברים זה לזה, שלא מצאו חן בעינינו, ובזה זה נגמר. למה הכוונה בזה? אין לדעת. החברות שלנו? יכול להיות, בסיכוי סביר או אולי אפילו גבוה. אנחנו חברים כבר כמה שנים טובות, ויש משהו משעשע במחשבה שחברות כזאת תיגמר בגלל ריב קצר שארך פחות מכמה דקות.

הצד הפחות יפה באישיות שלי הוא גאוותן, משמע אני לא איזום התפייסות. מבחינתי, יכולתי להמשיך ולהתנהל כרגיל. זה לא קרה, והאמת, זה די מובן. הוא לא חייב. הוא כן נופף לי היום, אבל היה בזה מעין מחווה של יציאה מכדי חובה. לא חובה לי, אלא לעצמו. ככה הוא מתנהג, בסלחנות משונה, וזה חזר על עצמו הרבה פעמים בשנות ההיכרות שלנו. ואחרי המחווה הזאת הוא הוא פנה לאנשים אחרים. אמרו לי פעם שלכל אדם יש תחליף, וזה משפט מאוד מריר לטעמי. כשמדובר בהיפרדות זמנית, ניחא. אבל כשיש נתק ביני לבין חבר, אני אוטמת אוזניים ומסרבת לדעת. מילולית, עשיתי את זה היום. ישבתי בקצה הכיתה האחורי, בפינה השמאלית, עם נטייה שמאלה, השפלתי מבט ועמעמתי את השמיעה באמצעות הישענות על היד. גם זה לא צד נהדר באישיות שלי, אבל הרגשתי קצת יותר מוגנת בעזרתו. בכל מקרה, אי אפשר לעמעם את השמיעה לנצח. או שאפשר? מה יהיה עם מחר? נחמד ששאלתם, ואם לא, שאלתי בשבילכם. טוב, מחר אנחנו אמורים להיפגש. כמו היום, אני אצא מנקודת ההנחה שלא נדבר. אני בטח אתמרמר על זה, וטון הדיבור שלי יהיה פחות נעים לאוזן. אבל אני עדיין אשב במקום הקבוע שבו אנחנו יושבים. או ישבנו?