אודות

כותבת מאז שלמדתי לכתוב, זה הארכיון והמקום להתבטא.

חברים

אנוכי

אישה, יהודייה וישראלית. כרגע גם חיילת. צמחונית כבר שנים. קוראת וכותבת מגיל די צעיר. מגדלת שני חתולים וכלב.

נערת הגורל?

זה השם שלי מאז ומתמיד. טוב, לא לגמרי. בתחילת הדרך נקראתי ילדת הגורל. אין לי הסבר או סיבה לשם הזה, אבל מבחינתי כבר אי אפשר להחליף אותו. אולי לאשת הגורל, בעתיד.

חובה

30/12/2017 02:39

נערת הגורל

כשהייתי בת חמש, פחות או יותר, ההורים שלי התגרשו. אמא שלי מצאה גבר שאני זוכרת את השם שלו, את הפנים שלו במעורפל, ושלושה מקרים: שהוא הרביץ לי עם חגורה, שהוא העלה אותי על מיטת קומותיים ובכיתי בגלל שהיה לי פחד גבהים, ושהוא בא לאסוף אותי מהגן והתחלתי לבכות. היה מקרה נוסף, שבו שניהם באו לאסוף אותי. זה היה אמצע הלילה, הייתי במיטה בחדר שלי בבית של אבא. אבא שלי כעס וזה הגיע למצב של צעקות ובסופו של דבר להזמנת משטרה. אני לא זוכרת מה קרה אחרי שהשוטרים נכנסו לדירה, חוץ מזה שנדחקתי לפינה, ניסו לגעת בי והייתי מבוהלת להחריד. זמן קצר אחרי זה אספנו את כל הדברים, אני, אבא שלי וסבתא שלי, שמנו את כל הארגזים במכונית והצטופפנו בתוכה ביום חם. באמצע הדרך נרדמתי, וכשהגענו כבר גיליתי שעברנו דירה מהמרכז לדרום. מבחינתי, הסיפור נגמר בזה. כעבור חמש או שש שנים היא חזרה. היא באה לבית הספר שלי, ביום גשום. היא וסבתא שלי היו מחויכות. בשלב מאוחר יותר גיליתי שאת הזמן הזה שבו היא נעדרה היא העבירה בהתמכרות לסמים ובכלא. אחרי עוד כמה שנים, היא הביאה בן זוג אחר הביתה. הם התחתנו ועכשיו היא מאיימת בגירושים. אני מונעת את זה, אבל זאת שאלה של זמן. אחר כך התגלה לי שבעצם היא ילדה ילד בזמן הכלא והיא רוצה אותו בחזרה. שתי נקודות בנושא. קודם כל, אני התנגדתי לזה בכל תוקף והייתי חסרת אונים מול זה. דבר שני, בקריאה חוזרת תוכלו לנחש מי האב הביולוגי. רוב הסיכויים שלא תטעו בניחוש, האפשרויות מצומצמות. וזהו. אני גרה אצלה רוב השבוע ואני מזייפת הכל. נחמדות, נימוס, מה לא. במשך כל השנים שבהן היא חזרה, וזה עוד נמשך, מוטלת עליי מעין חובה. מעבר לחובה רגילה, זאת חובה מוסרית. חובה לסלוח. היא מסכנה, אילו חיים קשים, היא גיבורה, היא שיקמה את החיים שלה, אל תכעסי, כשתגדלי תביני, בעתיד את תראי כמה טוב לך וכמה עשו בשבילך. ואני משתדלת לעמוד בחובות שלי, באמת. אני לא מרדנית באופן יוצא דופן. אבל יש דברים שהם מעבר ממני. יש פעמים שבהם אני שוברת את הכלים והולכת. לא בריב, לא בדרמה. בשקט בשקט, שלא יידעו. כי אסור. לא ככה מרגישים כלפי נגמלת מסמים. לא ככה מרגישים כלפי אמא. זה אסור, צריך לסלוח. צריך לאהוב. זה בסדר לא לדעת מראש, אז לומדים. אז נותנים הארכת זמן. אז מחכים עם השעון ושואלים אם כבר סיימת, אם כבר למדת, אם כבר הערכת, אם כבר את כבר מאושרת מהמשפחה. גם אם היא לא המשפחה שלך.

זאת לא צלקת, ולא פצע פתוח. זה פצע שהרגע נקרש, ולמרות שהוא מגרד מאוד, כל גירוד יכול לפתוח אותו.

אני בבית של אבא שלי, זאת ההפוגה השבועית. אנחנו אוהבים זה את זה מאוד, יותר מכל אדם אחר. אני משתדלת לשמור על השקט, להקליד בעדינות ולא להרעיש. לא כי אני חייבת, אני רוצה לא להעיר אותו, לתת לו לנוח ולישון. בכלל, סתם ככה, מצאתי את עצמי כותבת את אחד הטקסטים היבשושיים ביותר שכתבתי, באמצע הלילה, בלי עריכה, בלי מחשבות מסועפות ובלי מניע מובהק.

ובוכה.

עם נייר, התנשמויות, עיניים משופשפות, ונזלת וכל הנלווה.

כמו ילדה בגיל חמש.

תגובות

Germiona

30/12/2017 03:54

):
ממש מצטערת לשמוע שהיית צריכה לעבור את כל זה
נשמע שלמרות הכל את מדהימה וחזקה,
3>3>

שָׁמוּר אוֹתִי מֵאוֹהֲבַי וּמִשּׂוֹנְאַי אֶשָּׁמֵר בְּעַצְמִי

חובה