שנה חדשה

זאת השנה השישית שאני בבלוג. 

והפעם הרביעית שאני עורכת את הפוסט הזה, לעזאזל, למה.

זה נראה כמו נצח. אני זוכרת הרבה על הבלוג מגילאים צעירים יותר, וגם בחיטוטים בכתבים המביכים שלי אני נזכרת בימים נוספים. זה לא היה בלוג יציב, אבל הוא היה חלק גדול מהחיים שלי. במשך השנים הייתי מפסיקה לכתוב, ואז כותבת פעם בכמה חודשים, ואז נזכרת ואז מוותרת. זה היה ככה במשך כמה שנים, עד לשנה הזאת. ממש בסוף השנה, רגע לפני השנה החדשה, הודעתי לעצמי שזאת לא גיחה. אני לא באה לבקר או להציץ באזור ישן, אני באה לגור פה. כמו שהיה במשך הרבה שנים ויהיה עוד שנים רבות.

התלבטתי מה לכתוב. האמת היא, שפשוט לא היה לי מה. יש הרבה דברים שאני רוצה לדבר עליהם, אבל כל דבר בזמנו. נכון לרגע הזה, אני מרגישה אכזבה. אכזבה מעצמי, בעיקר. ישרא-בלוג נפתח, נסגר, נשמר, לא הבנתי. זה לא משנה מבחינתי, חוץ מזה שאני רוצה לפנות אל אנשים, בתחנונים ממש, ולבקש מהם: אל תעזבו. לא את המקום הזה, לא אותי. אני לא פונה, כי זה פשוט לא הוגן. הרי זה הבית, המולדת. אני לא מצליחה להתגבר על הצד האגואיסטי שבי, שבמקום לשמוח על אתר שהוא ממש ארכיון של מאות אנשים, אני עצובה על אנשים שיעזבו. גם אם זה לטובה. זה אגואיזם בשיאו, אבל יש בזה משהו מייאש. הקהילה פה תמיד הייתה קטנה, ולראות אותה נמחית ברגע זה מרסק. אולי במובן הזה אני דווקא מבינה את האנשים שהגיעו, את הפליטים.

רציתי לכתוב בשמחה. משהו שלא יגרום לאנשים להיות מדוכדכים. 

אני לא מתחרטת שכתבתי את זה, אני פשוט חוששת. ממה שיבוא.

למרות הכל, אני אחתום את זה באיחולים.