תובנה

הרבה יותר קל לכתוב עם אמוציות סוערות, אבל שום דבר לא משתנה. במובן מסוים, זה דבר טוב, כי בזמנים האלה אני נזכרת באהבה שלי לכתיבה, שהיא עמוקה יותר ופחות נובעת מדחף מיידי. בכל יתר המובנים זה משעמם להחריד, ובימים האחרונים אני מתנוונת מרוב לימודים ושיממון. לכן אני מתכוונת לחלוק תובנה קטנה על עצמי.

יש לי מעין מסורת שנמשכה בשנים האחרונות ותימשך עד סוף הלימודים התיכוניים; בכל הפסקה גדולה, שאורכת 30 דקות, אני הולכת לדשא. הדשא הוא כינוי כללי לאזור הקדמי של המבנה, אבל ברוב המקרים מדובר בחלק הקרוב לגדר, שבו באמת יש חלקת דשא רחבה שבה אנחנו מסתובבים. כשאני אומרת אנחנו, אני מתכוונת לעצמי ולחברים שלי מביה"ס. לפעמים מדובר בידידים שהיה לנו קשר טוב יותר בשנים קודמות, ואנחנו עוד ממשיכים לדבר פה ושם, אבל לרוב אלו החברים הקרובים. המסורת הזאת נובעת מהעובדה שבימים הראשונים בחטיבה פגשתי שם בפעם הראשונה שני חברים טובים, ועם הזמן הצטרפו נוספים וזה נהיה סידור קבוע. זה לא סידור נוח במיוחד, לפעמים מזג האוויר לא נעים או שלאנשים אין סבלנות ללכת מהכיתה לדשא. למרות זאת, אני ממשיכה ומתכוונת להמשיך. זה פשוט נהיה מנהג פרטי.

כבר סיפרתי על המריבה עם ידיד שלי. היינו ידידים טובים, שלא להגיד טובים במיוחד. הכרנו עוד מתחילת חטיבת הביניים, ועברו ארבע שנים מאז. עברנו כל מני דברים יחד, בין היתר היינו מעריצים מתלהבים של סדרת סרטים מסוימת ודיברנו על זה שעות. חשבתי שאני מאוהבת ובדיעבד גיליתי שזאת הייתה התלהבות ילדותית, אבל בשעתו הוא ניחם אותי והמשכנו הלאה. בשנה שעברה הוא עזב בעל כורחו למדינה אחרת, לתקופת זמן לא ידועה. הלכנו עם עוד שתי ידידות לקולנוע, והוא נתן לכל אחת מאיתנו מכתב. בכיתי מהמכתב הזה כמה שעות. לא כי הוא היה מרגש או כתוב בצורה מדהימה, פשוט כי לא רציתי לנתק קשר עם ידיד טוב. הוא חזר קצת אחרי תחילת שנת הלימודים, באחד החגים. זה כמעט מדהים כמה הזיכרון האנושי קצר: אחרי שאיבדנו קשר והתגעגענו, עכשיו הקשר התנתק לחלוטין. אבל בחזרה צעד אחורה, איך הפסקה המקדימה, על הדשא, קשורה לסיפור? זה הזכיר לי שבעצם הקשר שלנו התפורר כבר אז. הכרנו בדשא ונפגשנו שם, אבל בשלב מסוים הוא פשוט הפסיק להגיע. כששאלתי אותו על זה, הוא אמר שהוא לא יכול או לא רוצה, אני כבר לא זוכרת. לא אמרתי לו את זה, אבל נפגעתי מזה. זה מטופש, וגם אז ידעתי שזה מטופש, הרי זאת רק חצי שעה במקום מסוים. אבל זה פשוט היה חלק מהשגרה. בצורה מסוימת, זה הוביל אותי להבין שהניתוק בינינו לא היה הסלמה פתאומית שהגיעה משום מקום, אלא פשוט סופה של תקופה שבה הוא השתנה. אולי גם אני, אבל לא בצורה דומה. אני לא יודעת מה הוא חושב, לא עליי ולא בכלל, אני רק יודעת שהוא השתנה. המחשבה הזאת צצה לי כמה פעמים בעבר, אבל לא התעמקתי בה. תמיד ידעתי שהקשר בינינו היה הדוק בעבר ונפרם עם השנים, אבל לא רציתי להיות טרודה בזה או לחשוב שזה יכול להידרדר. היו נסיבות שונות ומצערות שהופיעו עם הזמן, אבל אף פעם לא חשבתי שזה משנה את האדם. או שיותר נכון להגיד שלא שמתי לב או לא רציתי להאמין. הנתק העציב, ייאש והרגיז אותי, וקיוויתי שהמצב יחזור לקדמותו כמו שקרה בשנים הקודמות, אבל עכשיו נראה שהנתק היה מתבקש. נדרשו לי הרבה שעות של מחשבה כדי להבין איך הגענו ממריבה קטנה לנתק עצום.

המסקנה? לצערי, אין לי שום דבר לחדש לכם. המסקנה היא שאנשים משתנים. כדאי לזכור את זה.