מסיבה

האמת היא, שחשבתי והתכוונתי לכתוב על דברים אחרים. תחושות, רגשות, התבגרות, מה לא. אבל העדפתי במקום זה להעלות מה שקרה לי ולתייק אותו. פשוט זיכרון כזה, שלמרות שהוא קרה לפני פחות מחצי שנה, הוא נראה רחוק. והפעם, אני דווקא לא מתעמקת בתוך עצמי ומסתבכת במחשבות. סתם, בת-נוער שקצת נגררה, קצת התבודדה וקצת נהנתה.

החודש השני של החופש הגדול. אוגוסט, אם אני לא טועה. פעמיים שוחחנו בנסיעה באוטובוס מתל-אביב. בפעם הראשונה נשלחה אליי בערב הודעת טקסט שאישרה מקומות פנויים נוספים ודיברנו עליה, ובפעם השנייה באחר-הצהריים למחרת הייתי צריכה שכנוע. נושא השיחה היה מסיבה שארגנה חברת קוקה-קולה בצפון בחופש הגדול, שהייתי האחרונה לקבל אישור הגעה אליה. אירוני, בהתחשב בעובדה שאני לא אוהבת או שותה קולה. חשבנו שהמסיבה נסגרה, ומאוחר יותר הרחיבו את מספר המקומות. לא רק שהמסיבה הייתה רחוקה מאיתנו פיזית, היא גם נמשכה לילה שלם, והסתיימה רק בבוקר שלמחרת. בכל מקרה, השיחה הייתי ביני לבין קרובת משפחה, שאנחנו גם חברות טובות. ניסיתי להתחמק מההגעה בכל מני סיבות לא משכנעות במיוחד, והיא מצידה דווקא רצתה ללכת. אני לא זוכרת את הניסוח המדויק, אבל היא אמרה לי משפט בסגנון ”לפני שנתבגר ונעלה כיתה, ולא יהיה לנו זמן לכלום. מסיבה אחרונה לחופש.“ זה שכנע אותי, שכנעתי את אבא שלי לאפשר לי לנסוע וכמה ימים אחר כך כבר התחלנו לתכנן את הנסיעה, עד שהגיע היום הגורלי ועלינו על אוטובוסים ורכבות ליעד. אני חושבת שבסך הכל היינו שש בנות, את כולן הכרתי ועם שלוש מהן הייתי מיודדת. היו לנו כל מני חוויות מטופשות בדרך, יותר נכון הן עשו מעשים מגוחכים ואני גיחכתי בצד. אחת איבדה את כרטיס הרכבת שלה והשנייה נכנסה לשירותי גברים. כשהגענו למסיבה עצמה, גילינו שהיא נמצא באזור צפוני נידח, לא רחוק מהים. המתחם היה ברובו חול או אדמה ובחלק קטן ממנו הייתה דרך סלולה עם כרי דשא קטנים. בכל מקרה, כשנכנסו הסתבר שצריך לזרוק את כל הבקבוקים. ארבע מהבנות, ביניהן בת המשפחה, שתי הבנות שלא הכרתי וידידה, החליטו להישאר מחוץ למתחם לחצי שעה. כשהן נכנסו, אני והידידה שנכנסה איתי גילינו שהן החליטו לשתות בקבוק  וודקה שלם מחוץ למתחם ואז להיכנס. אם זה לא מספיק, אחת מהן הצליחה לחמוק עם בקבוק בחזה שמכיל, איך לא, אלכוהול. עוד בהתחלה ראינו את ההשפעה המשכרת עליהן, אבל מאוחר יותר בערב הן נפלו לגמרי ושכבו על איזה סלע אקראי עם כאבי ראש. בהמשך המסיבה, כשהחושך כבר ירד והתחילו שעות הלילה, היחידות שנותרו פיכחות, כלומר אני וידידה, התיישבנו על אחת המדשאות והתחרינו מי יכול להרים את הידיים מעל הראש יותר זמן. מאוחר יותר עברנו להתהלך בסמוך לכניסה של המתחם, שהייתה מגודרת כולה כדי למנוע יציאה, ודיברנו. דיברנו על כל מני נושאים, כמו החברות השיכורות שלנו, סטטיסטיקות, פשע, מצב המים בערים מסוימות וכנראה עוד נושאים שפחות הייתם חושבים עליהם בהקשר של מסיבה. אפשר להגיד שלא היינו הבלייניות בחבורה. העברנו בדרך הזו בערך שעתיים וחצי, עד שבת המשפחה שלי התקשרה והתעקשה שנבוא עם כולם לאזור של המוזיקה, ואז הגיעה לאזור שהיינו בו וגררה אותנו פיזית. אז הגענו. הלכנו לאזור שהיה בו מוזיקה בווליום מחריש אוזניים, וכשהאמנים שאהבנו הגיעו התחלנו לרקוד. אם ככה אפשר לקרוא לקפיצות ותנועות לא הגיוניות של הגוף שלנו, כשתוך כדי לפעמים גם שרנו ומחאנו כפיים. בסביבות השעה חמש בבוקר כבר כולנו התחלנו להתעייף. גייסנו כוחות אחרונים כדי לרקוד ולקפץ, אבל כבר כל האנשים במתחם התכוונו לחזור הביתה וביניהם גם אנחנו. השערים נפתחו, האוטובוסים התחילו לנסוע לתחנת הרכבת, הזריחה כבר התחילה ורוב השמיים היו לבנים, אחרי נסיעות ארוכות חזרנו הביתה, סחוטות מעייפות נפרדנו וכל אחת פנתה לדרכה. כשהגעתי הביתה, נרדמתי על הספה, די מרוצה. חשבתי שזאת תהיה מסיבה כמו שרואים אצל בני נוער בסרטים אמריקאים, שכזאת אני אהיה. אבל לא, נהניתי בדרך שלי. מה אפשר לעשות.