לפני שנים, כשהייתי קטנה, באמת צעירה, קיבלתי ספר במתנה. אני לא זוכרת מי נתן לי אותו, וזאת לא הייתה מתנה עטופה בנייר מקושט. אני מניחה שאבא שלי הביא אותו הביתה. הספר פשוט היה שם, נח על המדף או על השולחן בחדר שלי. קראתי אותו, לא פעם ולא פעמיים, לא שלוש וגם לא ארבע. עשרות פעמים, לא יהיה מופרז להגיד מאות פעמים, הספר הזה נקרא על ידי ילדה סקרנית שאהבה קריאה. הספר - גם הוא היה מנקודת מבטה של ילדה. מבוגרת יותר, כמובן, אבל לא בהרבה, בכל זאת מדובר בילדה שנמצאת בגבול בין ילדות לגיל הנעורים. אהבתי את הספר הזה, בכל היקר לי אהבתי אותו. הייתי לוקחת אותו וקוראת אותו כל לילה במשך שנים, כל פעם דף אחר לפני שאבא היה מכבה את האור. לפעמים זה היה דף שהייתי חוזרת עליו שוב ושוב, לפעמים הייתי מעלעלת בדפים ומחפשת משהו שנזכרתי בו, ולפעמים אלה היו עשרות דפים שקראתי בזמן קצר. יכולתי לדקלם ערימות של דפים אם זה היה נחוץ, והייתי עושה את זה מבלי להניד עפעף. כמה אהבתי את הילדה, את הכותבת, שהייתה זרה לי לחלוטין והרגשתי כאילו אני מכירה את כל נימי נפשה. בכל זאת, הייתי ילדה שקוראת על נקודת מבטה של ילדה אחרת. לא היו לי חברים, אבל אהבתי מאוד קריאה וכתיבה. בטח כששני אלו נפגשים זה בזה לספר טוב, זה מצא חן בעיניי. בלי גסות או מעודנות, יכולתי לראות את החלומות שלה מתגשמים ולדעת ממה תתפרנס, לשער איך מערכות היחסים שלה יתפתחו, איך נראה העץ שהיא מתארת מחוץ לבית שלה ואיך נראית החנות שממנה נקנתה המחברת שעליה כתבה. מובן שאלה היו השערות, לספר היה סוף פתוח. מאכזב ביותר, בהתחשב בעובדה שמעולם לא זכיתי לקרוא את ההמשך. הייתי יכולה לצעוק ”הדרן“ וזה לא היה מועיל, הסוף לא נכתב ולא ייכתב לעולם. כמה שאהבתי את הספר הזה, וכמה שאני עדיין אוהבת אותו, זה לא ייאמן. זה לא היה ספר נוראי, מבחינתי. לא כמו שהוא היה אמור להיות, לפי מה שאנשים אמרו. היו בו קטעים שהיוו הצצה לעולם פחות יפה, עולם רע הרבה יותר מהעולם שבו אני חיה היום. אבל אלה היו הצצות למציאות אחרת, ולא לילדה שבה התרכזתי, הילדה האחרת. ויש בזה משהו יפה, גם בספר עצמו היא כתבה שהיא רצתה להיראות כמי שהיא בפני עצמה. אולי זה מאוחר מדי מכדי שאעזור לה, וגם כשהייתי קטנה זה כבר היה מאוחר, אולי יש לזה משמעות סמלית בלבד. סתם ככה, פשוט נזכרתי בזה ורציתי לחלוק, להגיד. בעצם, אולי הקונוטציה לא טובה. כדי לתאר את זה בצורה הטובה ביותר, אני יכולה להגיד שהספר הזה ליווה אותי במשך שנים ועוד מלווה אותי, הוא נגע בי אישית. אולי זה מנכס, הרי מיליונים קראו את הספר, אבל אין לי מסוגלות להתנצל על הרגשות הפרטיים שלי בדרך שלא תהיה שקרית. זה ספר, שאולי יחלקו על דעתי בנוגע אליו, אבל הוא ספר כל כך יפה. יפה מדי.
למי שנותר מבולבל, או מתעניין, הספר נקרא יומנה של אנה פרנק. שעשעתי את עצמי במחשבה שהעם היהודי נקרא ”עם הספר“. בנוסף לכך, בשבוע האחרון הגשתי טפסים ראשוניים ליציאה למסע פולין. אתמול קיבלתי בדואר צו ראשון לצבא, והתרגשתי מאוד.
;){kind=link}