אקדים ואומר שהכותרת די טיפשית, אבל כמו בפעם הקודמת אני רוצה לדבר על נושאים שונים עם קשר קלוש, ואין לי מספיק סבלנות כדי לכתוב אותם בנפרד. חוץ מזה, הערה נוספת. אני חושבת שהכתיבה שלי היום די מקרטעת, אז תסלחו לי.
אתמול בערב כתבתי על כל ההתאהבויות שחוויתי מהילדות ועד היום. לא פרסמתי את זה משתי סיבות. הראשונה, בשעה עשר בלילה החשמל נפל והכל נמחק, ולא היה לי כוח או רצון לשחזר. השנייה, הבנתי שמה שכתבתי היה די מגוחך. אני ארחיב על זה קצת.
אני בת 16, וחוץ מההתאהבות הנוכחית התאהבתי חמש פעמים. בחשבון פשוט אפשר להבין שגם אם התאהבתי פעם בשנה, התאהבתי בפעם הראשונה בגיל 11, שזה גיל די צעיר בכל מקרה. אבל המרווח היה גדול יותר, והתאהבתי בפעם הראשונה כשהייתי בכיתה א', שזה באזור גיל 7. אני מניחה שבעוד כמה שנים אני אסתכל על ההתאהבויות של גיל הנעורים באותה הצורה שאני מסתכלת בגיל הנעורים על ההתאהבויות של הילדות, אבל אני לא אקדים את המאוחר. אני זוכרת כל אחד מהם, איך הוא נראה ומה היה השם שלו. חמשת הבחורים שבהם התאהבתי למדו איתי באותו בית הספר, ארבעה מהם למדו איתי באותה הכיתה ורק אחד למד בכיתה המקבילה. השניים הראשונים והחמישי היו ידידים קרובים שלי, ואת השלישי והרביעי הכרתי רק בכלליות. בארבע הפעמים הראשונות לא אמרתי לאף אחד על מה שאני מרגישה, בשלב מסוים נפרדו דרכינו והרגשתי תחושת החמצה שחלפה עם הזמן. בפעם החמישית התוודיתי בעזרת חברה טובה, ונדחיתי. בשיא הגשם שירד באותו היום התיישבתי ברחבה ריקה ברחוב, נבוכה ועצובה, ובכיתי במשך שעות.
עכשיו הגיעה ההתאהבות השישית. כבר ציינתי בעבר שיש נער שאני מחבבת, אבל אני לא עובדת על אף אחד ובטח שלא בבלוג שלי, אני אוהבת אותו. אני מבינה שזה מפריע לי הרבה יותר מבעבר, כשהייתי קטנה ותמימה וחשבתי שאהבה תמיד תהיה דבר טהור. משיכה מינית הייתה רחוקה שנות אור ממני, לא העליתי על דעתי דברים כמו אכזבה, ובכלל, חברויות של ילדים לא דומות לחברויות של נערים. אין לי סבלנות לכל זה, אני מברכת על זה שהפגישות המעטות שלנו ייפסקו בקרוב וגם מקללת את זה. אני לא יודעת למה הוא ליווה אותי הביתה, לא יודעת למה הוא סיפר לי דברים שלטעמי הם אישיים, אני לא יודעת אם הוא עשה את זה בשביל עצמו ואני לא יודעת כלום. אני מנסה לא לחפש, לא למצוא משמעויות, אני יודעת שיש אנשים שפשוט אומרים דברים בפשטות או מתוך ידידות. בכל זאת, קשה לי עם כל המחשבות והרגשות האלה. אני אוהבת לאהוב, אבל אני לא אוהבת את כל מה שמסביב. בפסקה הקודמת כתבתי שזה מגוחך, כל ההתאהבויות האלה, ובכל זאת המשכתי לכתוב ולהרחיב. מי יודע למה אני עושה את מה שאני עושה.
קצת על נושא אחר שנגע בי כמעט מאז ומתמיד. יותר נכון, מאז שנהייתי מודעת לעצמי. קצת קשה לי להשים את האצבע על גיל מסוים, אבל תמיד סירבתי לדבר על אוכל, לא עם עצמי ולא עם אחרים. זאת הייתה נקודה מאוד רגישה, והיא עדיין רגישה. תמיד ידעתי שיש לי בעיה עם אוכל, אבל אף פעם לא ידעתי איך לפתור אותה. החשד המוגדר ביותר שהציעו לי, וגם הוא ירד מהפרק באותה המהירות שבה הוא עלה, היה הפרעת אכילה בררנית. כדאי שאני אסביר; בגדול, אני מצליחה לאכול מאכלים ספציפיים במיוחד ולא מוכנה לאכול שום דבר חוץ מהם. זה אומר שאפילו לטעום משהו חדש, רק לנסות על קצה הלשון, זאת בעיה גדולה.
ההפרעה לא מסווגת בתוך מחלה נפשית או פיזית, וחוץ מהכותרת של הפרעה אין פה עניין רפואי. לכן אני יודעת שזה נשמע קטנוני ומפונק להחריד, בעיה של ילדים קטנים, אבל אין לי דרך להסביר את ההיגיון שמאחורי זה, כי אין כזה. אין לי דרך טובה במיוחד להסביר את הראייה שלי על אוכל, אבל אם אתם מעוניינים לנסות, נסו ככה - תארו לעצמם שהרוב הגדול של המאכלים בעולם מעוררים בכם חלחלה. כל דבר עשוי מרפש במקרה הרע וחצץ במקרה הטוב. אבל תוך כדי תזכרו שזה טבעי לאכול את זה, כולם אוכלים את זה, זה בריא, זה חובה, נציע לכם שאולי תדחפו את זה לפה ותבלעו בכוח, מה תעשו כשתהיו בצבא ומה לא בסדר אתכם שאתם כל כך בררנים. יש עוד שלל ביקורות בסגנון הזה, אין לי כוח נפשי לעמוד בהן. אני שונאת להשתתף בארוחות כיתתיות ונמנעת מללכת למסעדות עד כמה שאפשר, מי שמכיר אותי אישית יודע שאין על מה לדבר. בנוסף לזה, ואני לא יודעת מה נורא יותר, בכל פעם שאני צריכה להקשיב לתזונאית או לדיאטנית אני נמנעת מללכת, או שאני הולכת באמצע, או שאני נשארת ומנסה לעצור את עצמי בכוח מלפרוץ בבכי ובסוף יוצאת מתייפחת. במשך השנים המצב נהיה קל יותר, הייתה התקדמות מסוימת. בעקבות הצמחונות טעמתי תחליפי בשר, ועוד כמה דברים קטנים שהזדמן לי לטעום ולא היו נוראיים בעיניי. אבל ההתקדמות היא איטית, פתחתי מנגנון של התגוננות מידית ותוקפנית, והתחושות הרעות כבר התקבעו אצלי.
הנושא האחרון שחשבתי עליו ואכתוב עליו בקצרה הוא דימוי גוף, וזה דווקא הנושא שיחתום את הכתיבה בנימה חיובית. זה קצת מתקשר לאוכל, כי דיאטה אף פעם לא הייתה אפשרות רצינית, ובכל מקרה תמיד שנאתי לספור קלוריות ולחשב כל דבר שנכנס לי לפה. כמו שכנראה מובן מהמשפט הקודם, כשהייתי צעירה יותר היו לי בעיות של דימוי גוף, כמו להרבה אנשים. הרגשתי שמנה או מכוערת, ולא ידעתי מה לעשות עם זה חוץ מלשנוא את עצמי. השנים חלפו, ולמזלי זה אף פעם לא הגיע למצב קיצון ומרבית הדימוי העצמי שלי השתנה לטובה. אני לא דוגמנית, אני לא רזה אבל גם לא שמנה, ולפעמים עולות בי ספקות, אבל אני כבר אוהבת את המראה שלי הרבה יותר. אני מסתכלת במראה ודווקא נהנית מהחיוך שלי ומהגוף שלי. הפנים שלי עגלגלות וחמודות, העיניים שלי ירוקות, יש לי נקודת חן בהירה על השפתיים, השיער שלי הוא חום, גלי ולא מסורק, יש לי סימני שיזוף די בולטים שהבגדים מסתירים והגוף שלי די פרופורציונלי. קצת גלשתי מהנושא, אבל אני מרגישה די בסדר, ואולי אפילו קצת צריכה להגיד לעצמי מילה טובה.
;){kind=link}