אני עייפה.
עייפות נוראית.
גם עייפות פיזית, אבל גם עייפות כללית.
נפשית.
בית הספר. כן, מה שהחיים שלי אמורים להיות סובבים סביבו, הוא בעיה אחת גדולה. הלימודים עצמם לא נוראיים, הם בסדר. זאת הפעם השנייה שאני אומרת משפט כזה, אבל מה שמסביב מהווה את הבעיה. הוויכוחים, שעות המחויבות, הבדיקות, העבודות, המבחנים. אני בוכה בקלות, הביטחון העצמי שלי ברצפה. נבחנתי בבגרות בלשון, חשבתי שחלק מהלחץ ייעלם ואני ארגיש הקלה. זה לא קרה, פשוט התחלתי לראות את יתר הלחצים. די, מה יהיה עם התעודה הזאת? תעודת בגרות? כמה עוד אני אצטרך לעבור כדי לקבל אותה? למה אני צריכה אותה? יש לי כל כך הרבה שאלות שלא נשאלו בבית הספר מאז היום הראשון שנרשמתי אליו, אז בשביל מה? למה אני צריכה לבכות עליה? כמה עוד דמעות אני אשפוך עליה?
היום דיברתי עם הנער ההוא. פעמיים. אני לא זוכרת אם ציינתי את זה, אבל אנחנו לומדים באותה השכבה, כלומר באותו בית ספר. בפעם הראשונה נפגשנו לכמה דקות בטקס קטן של נטיעת עץ ברחבה הקדמית, ובפעם השנייה הוא ליווה אותי בסיבוב. בהרחבה, בכל הפסקה קצרה שאורכת חמש דקות בין שיעור לשיעור, אני עושה הקפה סביב הרחבה האחורית. הרגל בריא. הלכנו לאט, דיברנו, אמרנו דברים די מגוחכים, כמעט איחרנו לשיעורים. במשך כמה דקות רבתי ביני לבין עצמי, כי לא רציתי להיפרד לשלום אבל ידעתי שהמורה לא תכניס אותי לכיתה אם אאחר. בסופו של דבר אמרתי לו במסדרון שאני חייבת לרוץ ונפרדנו. בשעות הבאות התחלתי לנתח ולנסות לפענח מה הוא חשב עליי. כמובן, זה בלתי אפשרי. תירגעי, הוא לא מנתח כל דבר קטן כמו שאני עושה, הוא לא את. גם אם כן, זה בטח לא הטריד אותו. די, די, אין שום עדות שאנחנו מרגישים את אותו הדבר, אז תפסיקי להכניס לעצמך שטויות לראש כל הזמן, גם ככה התאהבת וזה היה מטופש בצורה חסרת תקדים. את וכל המחשבות שלך. לפחות אל תחמירי את זה, גם ככה אני עייפה.
אין לי כוח לתיאורים ארוכים וציוריים, למרות שאני אוהבת אותם. גם לא לרגשנות או לדרמה שאני נוטה אליהם לפעמים. פשוט אין לי כוחות. אני מרגישה רע עם עצמי על כל דבר שאני עושה. ושתלך לעזאזל ההתנגדות לקיטשיות. זה מה שאני חושבת, אז מה? חטאתי?
כמו שציינתי, אני עייפה.
אני פשוט עייפה.
;){kind=link}