עבודה

לפני חמישה ימים, ביום הראשון של החודש, התנדבתי בכנס. הכנס עוסק בתחביב גדול שלי, אנימה ומנגה. בין לבין כמובן יש גם עיסוק מכובד בתרבות יפן, מדע בדיוני ופנטזיה, עבודות יד והרצאות מעניינות. אבל לעניין, נרשמתי להתנדבות. ליתר דיוק, נרשמתי כאחת מהעובדות במשמרת בוקר בקופות. בקופות יש שלושה תפקידים: מכירת כרטיסים, סריקת כרטיסים והדבקת צמיד. ביחד עם ידיד שלי, היינו צמד של סריקה והדבקת צמידים. אני מניחה שהמונח הדבקת צמידים נשמע משונה, אז אני אסביר. סגל הכנס נתן לנו שורות נייר ארוכות וסגולות, שכדי להפוך אותן לצמיד צריך לעטוף אותם מסביב לפרק כף היד של האנשים ולתלוש מהן מעין מדבקה משולשת. זה מעיק יותר משזה נשמע, מכל מני סיבות. דבר ראשון, הנסיבות. מערכת חדשה בשילוב עם תקלות טכניות זה מתכון לעיכוב בטוח, מה שבאמת קרה והפתיחה התעכבה בכמעט שעתיים. הכנס הזה, מעבר לזה שבאים אליו אנשים גם ממדינות זרות, הוא פשוט ענק ומכיל מאות אנשים. מה שיצר עומס גדול של אנשים ממהרים ומבולבלים. דבר שני, החזרה האין סופית על אותו המעשה מבלי שהתור מתקצר היא מתישה. דבר שלישי, אנשים לא ידעו או לא הבינו שצריך להושיט את היד לעברי, ולכן הייתי צריכה לעמוד במקום לשבת, כדי שאוכל לקחת את היד שלהם בזריזות, להדביק את הצמיד ולהמשיך לאדם הבא. בהמשך היום זה פשוט עיקם ועייף אותי, מה שהוביל לכאבים ברגליים ובגב. דבר רביעי, התקיימה הגרלה בכנס שכדי להשתתף בה היה צריך לשמור את הכרטיסים. זה היה הדבר המעייף והמטופש ביותר שקרה בכנס. ידיד שלי, הסורק, העיר לכל אדם שייקח את הכרטיס וחזר על זה שוב ושוב. אני מזכירה, מדובר במאות אנשים שנכנסו. לא היה עדיף להשים שלט בכניסה בנוגע לזה?

בכל מקרה, הגעתי לכנס בשעה 7:00 בבוקר. לפרוטוקול, אני מתגוררת דרומית לכנס והייתי צריכה לעלות על האוטובוס ב6:00, שלא נדבר על זה שהתעוררתי בשעה 5:00. התדרוך היה אמור להתחיל בשעה הזו, מה שהתברר בתור שטות מוחלטת. בפועל התרוצצתי בבנייני הכנס עם תג, בין חדר המתנדבים לבין הסגל ונהניתי להתארגן. גם המשמרת הייתה אמורה להתחיל ב8:00, אבל כאמור היא התעכבה והתחילה בערך ב10:00 והסתיימה ב13:00. עבדתי כמו חמור, או אתון במקרה שלי.

אני מספרת את כל זה, מה שעבר עליי בזמן הזה, בגלל שזאת השגרה שלי בזמן האחרון, עבודה. עבודה מבחינתי מתחלקת לשניים: עבודה מהסוג הרע, המצוי והלא רצוי. מסוג העבודות שמטילים בבתי הספר, באוניברסיטאות, בהתמחויות, בכל מני מקומות עבודה שלא באמת רצית לעבוד בהם מלכתחילה או בכל מערכת אחרת שכל קיומה מצטמצם לבירוקרטיה ועושים כי התקנון קבע והתקנון מקודש. הסוג השני, עבודה מהסוג הטוב. או כמו שאני מגדירה את זה, עבודה שהיית מוכן לקבל על עצמך גם ללא תמורה. עבודה שעושים אולי גם מתוך הכרח מסוים, אבל גם מתוך בחירה, רצון ואפילו קצת הנאה. אני זוכרת, כשהייתי קטנה וצפיתי בסדרות טלוויזיה, סרטי קולנוע או פשוט קראתי ספרים, לא משנה מאיזה תקופה - הנאה ועבודה לא היו משתלבות. אתם מכירים את זה, התבנית הקבועה של פקיד משועמם שבוהה בקירות בטון ומקשיב לשעון מתקתק בתקווה לחזור הביתה מוקדם. בהתחשב במה שחוויתי, עבודה שחורה היא לא בהכרח עבודה רעה. אני נהנית מסידור, ניקיון, ארגון, תיוק, כל מני שטויות כאלה ואחרות. גם עבודה קשה היא תמיד רעה, היא פשוט קשה. הייתי מוכנה לעבוד עוד הרבה שעות בכנס אם היה ניתן לי, למרות העייפות וכאבי השרירים וכאבי הראש, פשוט כי זה היה מספק.

עוד סיבה שבגללה אני מספרת את זה, זה בגלל שהרבה פעמים יוצא לי לחשוב על העתיד. בגרות, צבא, אוניברסיטה, תעסוקה, עניינים. ואני תוהה ביני לבין עצמי, איפה אני אמצא את עצמי? איזה תפקיד אני אמלא בצבא, באיזה מקצוע אני אבחר, לאן אני אלך לעבוד? כל מני שאלות כאלה ואחרות. השאלות האלה, כמו שציינתי בעבר, לא מטרידות אותי כמו קודם ומפריעות לי לנוח. וזה לא רק על העתיד הכללי, כמו הקמת משפחה, אזור מגורים או העתיד של חיות המחמד שלי. זה פשוט עוסק בעבודה. אני עובדת בכל מני זוטות שאחרים לא רוצים לבצע, מצליחה לאגור כמה מאות שקלים ולקנות את מה שאני רוצה. ספרים, סיכות, מדבקות, קישוטים לחדר. אבל זה מה שקורה בינתיים. לפעמים, בשקט ובלילה, מתחת לשמיכה, אני חושבת. צצות לי שאלות, מה מצפה לי העתיד? אני אצליח לנווט בעולם? אני אהיה עצמאית? יהיו לי הזדמנויות? איך החיים שלי יהיו? היצר שלי לעבודה ידוכא, כמו היצר שלי ללמוד? או שאולי אני אפרח? אני טיפוס שעובד. אני כן אוהבת מנוחה, כמו כולם, אבל אני אוהבת ליצור. משהו ממשי או חוויות, אני יכולה לקחת על עצמי נימה אופטימית לפעמים. אבל אני צריכה גם לעשות, לראות, לפעול. מה ייצא מזה בסוף?