לא, סליחה, היה לי דובי.
דובי חום, פרוותי, עם אף שהיה עשוי מחתיכת בד קטנה.
ואבא שלי זרק אותו. או נתן אותו. אלוהים יודע איפה זה עכשיו.
אני בסערת רגשות ומותר לי. ואני הולכת להתבכיין ולצרוח על זה כמה שאני רוצה ומתי שאני רוצה.
זאת לא הפעם הראשונה שאבא שלי מעלים לי צעצועים. הצעצועים שלי חשובים לי, הם איתי שנים. אני זוכרת שראיתי אותו ברחוב ליד הפח ורצתי לקחת אותו. אהבתי את הדובי הזה והוא עבר איתי כמה דירות. הוא עבר איתי כמה שנים. זה שלי.
לא מעניין אותי שאני בת 16, או בתיכון, או מתבגרת, או צריכה להתבגר, לא מעניין אותי. לא מעניין אותי שיש צרות גדולות יותר בעולם, לא מעניין אותי שיש לי עבודות הגשה מטומטמות, לא מעניין אותי שצריך להירגע ולא מעניין אותי כלום חוץ מזה שיחזירו לי את הדובי שלי ואני אוכל לישון בשקט.
מותר לי לבכות ולהיחנק בגלל הדובי. זה הדובי שלי. לא של אבא שלי ולא של אף אחד אחר.
אבא שלי לקח אותו ממני. למה? כי זה היה גדול מדי והוא לא חשב שאני צריכה את זה. ברור שהוא לא חשב. למה שיחשוב? לא, סה"כ עוד איזה פריט מטופש של הבת שלו, לא משהו שצריך לחשוב עליו, או לשאול אותה, או לא יודעת, לא להעלים לה פריטים, לעזאזל! בפעם השלישית. והוא ישכח. כמו שהוא תמיד שוכח מהפריטים שהם של הבת שלו. אין לי כוח, ואין לי עצבים, ואין לי סבלנות. למה לגעת בפריטים שלי. מי ישמע, כמה טוב לי ונהדר לי בחיים שאני לא צריכה את הפריטים המסכנים שלי. ממש אין בעיות על פני כדור הארץ חוץ מהדובי שלי, נכון? זה מה שמפריע לעולם הזה? זה למה צריך לקחת את הדובי הזה?!
הוא שם לי איזה בובת כלב מסריחה במקום. ממש אני לא אשים לב. זרקתי את זה לסלון. מחר בבוקר אני אדרוש שהוא יעיף אותה מהבית. מצידי שייתן אותה, שיזרוק אותה או שישרוף אותה. זה לא תחליף לכלום ואני לא רוצה לראות את זה.
אני מתבכיינת כי אני רוצה להתבכיין. כי אני מתוסכלת וכועסת ואני לא רוצה לחכות ולהירגע ולהבין שזה דובי צעצוע. אני רוצה לבכות, ואני אבכה עד מחר, כי אני רוצה וזאת זכותי המלאה. אז אני אבכה. אני אבכה ואיחנק ואצרח עד השמיים ושכל העולם יידע ויישמע. למה? כי נמאס לי שכל פעם, כל פעם, צריך לסבול איזה שטות אחרת. כל פעם מחדש לסבול ולסבול ולהתייסר על איזה משהו אחר, כל פעם החיים מכים אותך במשהו, ולא, אני לא רוצה להגיד תודה על מה שיש לי. אני רוצה לכעוס. אבא שלי לוקח לי פריטים שהיו איתי בילדות מבלי למצמץ וזה לגיטימי לבכות וצעוק.
אז כן, אם זה לא הובן, אני כועסת עכשיו, ברגע זה ממש.
;){kind=link}