הדובי

שלשום, ביום חמישי באמצע הלילה, גיליתי שאבא שלי לקח את הדובי שלי ונתן אותו לאדם אחר. ברגע ששמתי לב התחלתי להיבהל, שאלתי אותו והרוחות התלהטו במהירות. הסתבר שאבא שלי נתן אותו כתרומה לאנשים שבמקרה רצו דובי ופשוט החליף אותו בצעצוע פרוותי קטן של כלב, במחשבה שזה לא יפריע לי. אלא שזה הפריע לי, הוא אמנם אמר בעצבנות שהוא יחזיר את הדובי אבל לא האמנתי לו במיוחד. הוא העלים לי שני צעצועים נוספים בעבר, אבל הייתי ילדה קטנה והוא הצליח לפטור אותי מזה. בכל מקרה, באותו הלילה בכיתי וכעסתי עליו ועל העולם באופן כללי. מיהרתי לפנות ולכתוב, כשהייתי בעצבים ולא עניינו אותי הדאגות הקודמות, רק רציתי את הדובי ההוא.

כשהייתי קטנה, הייתה לי חברה מהרחוב בשם סנדרה. היינו מיודדות במשך שנים, עד שהקשר נותק בנסיבות טבעיות. היא הייתה קטנה ממני בכמה שנים, נמוכה ממני, היה לה עור בהיר במיוחד ושיער שחור קצוץ. היא תמיד הייתה יוצאת עם אמא או סבתא שלה, והסבתא הייתה יוצאת עם הכלב שלהם. זה היה כלב נמוך בגודל בינוני, עם פרווה שחורה ולבנה, היה עליו קולר סגול והוא היה מבוגר ועייף מאוד. היחסים ביני לבין סנדרה היו רעילים, במובן מסוים. אמנם הייתה בינינו ידידות, אבל גם הרבה מתחים ותחרותיות. אני לא יכולה להגיד שבאמת חיבבתי אותה, אבל בדיעבד אני גם לא מחבבת את הילדה שהייתי. למרות החסרונות, גרנו באותה השכונה והיינו יוצאות יחד לרחוב מול הבתים של שתינו. היינו מטפסות על המקלטים, מדברות המון, משחקות בכדור או באופניים וחוזרות מלוכלכות כשהיה כבר חשוך בחוץ. יום אחד, כשכבר היה חשוך, שמתי לב שליד אחד הפחים הגדולים יש דובי פרוותי ומרשים. רציתי אותו לעצמי, אבל ידעתי שאם אני אקח אותו היא תרצה אותו גם כן ויתפתח וויכוח. הרחקתי אותה בכוונה מאזור הפח והמשכנו לשחק כרגיל, עד שווידאתי שהיא הלכה חזרה אל הביתה שלה. עדיין הייתי מוטרדת, אז ניגשתי אל הפח, התבוננתי בדובי, חטפתי אותו והתחלתי לרוץ הביתה. לזכותי ייאמר שלמרות שאף פעם לא הייתי בכושר, הריצה שלי תמיד מהירה במיוחד. אימצתי את הדובי אל החזה ורצתי את הרחוב, כולל המדרגות שהפרידו בין הרחובות ואת המדרגות עד לקומה הרביעית לדירה שהיא הבית שלי. אבא פתח לי את הדלת, והייתי מחובקת עם הדובי ומרוצה. 

הדובי הזה ישב על המדפים בחדר שלי במשך שנים. זה נשמע מטופש, ובטח לא משהו לבכות עליו, אבל אני נקשרת לדברים. מהיום אני יכולה להגיד שהתקופה אז, כשהייתי ילדה קטנה בבית הספר היסודי שהתרוצצה ברחוב, הייתה טובה. הרבה דברים נראו לי רעים כילדה, אבל בעצם היה לי טוב יותר, בהרבה מובנים. הילדות שלי לא הייתה פשוטה, אני לא יכולה להעמיד פנים שכן. סבלתי ואני עדיין סובלת, אני גוררת איתי הרבה מטענים מהעבר. אבל יש לזה צדדים חיוביים ושליליים. בכל מקרה, בחזרה לדובי ולהווה.  ביום שישי הייתי מדוכדכת. לא קמתי מהמיטה, לא הגפתי את התריסים, אכלתי מעט ונתתי לאבא שלי לטייל עם הכלב. אין לי מה להגיד, זה היה יום רע שבו הייתי מדוכדכת. הדובי היה גורם מרכזי, למרות שהיו עוד דברים. אני מתביישת בזה בתוך עצמי, הרי זה רק דובי, אבל אין מה לעשות. בשישי בערב אבא שלי חזר מאירוע, ובתוך שקית היה הדובי שלי. חיבקתי ונישקתי והודיתי לו, וכמובן שהצלחתי לישון בשקט. אני אוהבת את הדובי, ואת אבא.