אחרי כל מני דברים, בין היתר המסע לפולין שמתקרב וטקס יום השואה שבו התבקשתי להדליק נר לכבוד ניצול שואה מהמשפחה, גיליתי שהיו ניצולי שואה במשפחה שלי. אני מרגישה מחויבת לספר את הסיפור, משתי סיבות. קודם כול, כי היום התוודעתי לכל הסיפור בשלמותו. בנוסף לזה, אני רוצה לרשום את זה כדי שזה יהיה מתועד ואני אוכל להיזכר בזה, וגם כי זה המקום הכי נגיש ומהיר לעשות את זה. הסיבה האחרונה היא שהבלוג הכל כך חשוב בשבילי נראה לי מקום ראוי מספיק בשביל לכתוב את כולו. אז לפני שאתחיל לספר את הסיפור, כדאי לעשות היכרות קצרה עם העץ המשפחתי.
שרה ובני היו זוג נשוי. הם הביאו לעולם שני ילדים, בן ובת, שענו לשמות שמעון וציפורה.
ציפורה התחתנה עם בחור בשם דוד, והם הביאו לעולם שלושה ילדים: עידית, רונן ועופר.
רונן הביא לעולם בת אחת. זאת אני.
שרה נוימן, יהודייה ממוצא פולני. נולדה בעיר וורשה שבפולין, והייתה ילדה בגיל 9 בפרוץ מלחמת העולם השנייה. בעקבות הנסיבות, בין היתר השמועות שהסתובבו על ליל הבדולח ואירועים אנטישמיים אחרים, המשפחה פוזרה ושרה נותרה לבדה. כילדה קטנה, שרה הסתובבה ברחובות פולין. היא נראתה "ארית" - בלונדינית כחולת עיניים, ואף אחד לא העלה על דעתו שמדובר ביהודייה. האנשים חשבו שהיא סתם מסתובבת ברחובות, או שהיא חסרת בית רגילה. במשך כמה שנים היא הסתובבה ברחובות, חיפשה אוכל בחיטוט בפחי הזבל והתהלכה יחפה במינוס עשרים מעלות במהלך החורף הפולני. לאחר השנים הללו, עדיין במהלך המלחמה, איכרים פולנים החליטו ”לאמץ“ אותה. מאחר והיה ניתן לגלות שהיא לא בת משפחתם, הם הסתירו אותה בתוך חור באדמה. במהלך שנות המלחמה, בשלב מסוים האוכל היה יקר יותר מסיגריות, ולכן שרה התחילה לעשן בסביבות גיל 9-12. בסוף המלחמה, שרה עלתה לארץ-ישראל, שם פגשה את בני, מי שיהיה בעלה ואבי ילדיה בעתיד. בנוסף לכך, בארץ התרחש איחוד משפחות, שהתבצע באמצעות לוחות ועליהם שמותיהם של אנשים ושמות משפחה. שרה התאחדה עם אביה וסבה, שרק הם שרדו. יתר המשפחה, בין היתר שני אחיה, נספו בשואה בנסיבות לא ידועות. בשלב מסוים, כשאבא שלי היה ילד, הוא הגיע לבית סבא וסבתא מדי חופשת קיץ, מה גם שהם היו עושים הרבה שמרטפות על האחים. במקרה, אבא שלי הגיע לבדו לבית שלהם ביום השואה. הוא סיפר לי שהיא לא נהגה לדבר על התקופה ההיא, אבל באותו היום היא התחילה איתו שיחה ואמרה לו: ”אתה יודע, היום הזה קשה לי במיוחד“, ומשם סיפרה לו את מרבית הסיפור שלה. אבא סיפר שהיא הייתה אישה אופטימית שאהבה לצאת, להיות עם הנכדים, לטייל וללכת לים. היא נפטרה ב-1995 מסרטן ריאות, כשהייתה בת 80. האיכרים הפולניים נותרו אלמוניים ואיננו יודעים את זהותם, אבל מבחינתנו הם חסידי אומות העולם.
בני, או בשמו הפולני בנייק, נולד גם כן כיהודי בפולין. הוא גם כן שמע שמועות וחשש מהאירועים שהתרחשו, ולכן החליט לעקור מפולין ועבר לרוסיה, שם הרוסים חיו יותר טוב. הוא הצטרף אל שורות הצבא הרוסי ונלחם בנאצים, שם במהלך הלחימה גם נפצע ברגלו. לאחר מכן, עלה לארץ-ישראל וגילה שמשפחתו כולה נספתה בשואה, ללא ניצול, אפילו אחד, מלבדו. בישראל הוא הכיר את שרה, כשהיה ביניהם הפרש גילאים של כמה שנים, אבל כשהתבגרו הם התחתנו ועברו דירה. באחת הדירות, הם גילו שהשכן שלהם הוא אדם שבני מכיר. במקרה הזה יש שתי גרסאות: הגרסה של שרה אשתו, שסיפרה אותה לאבא שלי כשהיה ילד, והגרסה של שמעון בנו שסיפר אותה היום. שרה טענה שמדובר באדם שלחם לצידו בצבא הרוסי, ושמעון טען שמדובר בחבר ילדות שהכיר מפולין. איננו יכולים לאשר או להפריך אף אחת מהגרסאות, מאחר ושניהם כבר נפטרו. בכל מקרה, מדובר ביהודי שעלה לישראל גם כן והיה מכר קרוב של בני. הם נותרו חברים במשך השנים ביחסי שכנות טובים, והוא אף ביקר את בית המשפחה לעתים קרובות. בכל מקרה, כשבני הכיר את שרה הם היו במצב כלכלי קשה, וזאת הייתה הדאגה העיקרית שלו. במשך השנים בני עבד במפעל מפורסם כלשהו, ולאחר מכן עבד כסנדלר - ”מקצוע יהודי“, אבא שלי צחק - ותיקן נעליים ונעלי ספורט. אחרי זה הוא עבר לעבוד בסלילת כבישים. העבודה הייתה מכובדת והוא עזר בסלילת כבישים מרכזיים, ואבא סיפר שבני נהג להתגאות בכך שהוא בנה את הכבישים הגדולים בישראל. הוא נפטר גם כן ב-1995, רק כמה שבועות אחרי פטירתה של אשתו שרה.
ועכשיו לשמעון, הבן שלהם. אין הרבה מה לספר עליו, מלבד שהוא אחיה של סבתי, דור שני לניצולי שואה, והוא היחיד שחי עד היום, כי גם הוריו וגם אחותו כבר נפטרו. אבל יש עליו סיפור יפה. בהתחלה שמעון היה רווק לתקופה ארוכה, ואבא שלי אמר לו דבר כזה: ”אם תישאר בלי ילדים כל חייך, אני אשנה את שם המשפחה שלי לשם נוימן“. זה לא קרה בסופו של דבר, כי שמעון עדיין חי, וגם כי הוא הביא לעולם חמישה ילדים. בכל מקרה, זה יפה בעיניי.
;){kind=link}