נזכרתי שלא עדכנתי בזה שהיה לי יום הולדת. אז כן, היה לי אחד כזה, בתחילת החודש. אני בת 17 עכשיו. חוץ מזה, החל מאתמול בלילה הייתי חולה. הלכתי לישון עם כאב בטן קל שלא שמתי לב אליו יותר מדי, והתעוררתי באמצע הלילה להקאות. קמתי כל כמה שעות וזה קרה לפחות 3-4 פעמים. לא עזר לעניין שניקיתי את הקיא המסריח מהרצפה ושהטעם הנוראי נותר בפה ובגרון במשך שעות ועורר בי בחילה בפני עצמו.
נכנסתי להיריון, מסתבר. ממישהו שאני מכירה, בן גילי, והיינו חברים. משמע בני זוג. בהתחלה, כשרק גיליתי את זה, הייתי די נינוחה. מרוצה מזה, אפשר לומר, שלא נגיד מתלהבת. אני הרי אוהבת תינוקות וילדים, על אחת כמה וכמה אם הם יהיו שלי. במשך כמה זמן הסתובבתי, כשרק אני יודעת על זה, אבל בלי להקדיש לזה הרבה מחשבה. בשלב מסוים, כשהייתי בחודש הרביעי, הבנתי שאני צריכה לספר לו, כלומר לאב. כשהתחלתי לחשוב על זה, כלומר על כל ההשלכות של ההיריון על העתיד שלי וכנראה גם שלו, נלחצתי. בהתחלה חשבתי רק על שיבוש הלימודים הסדירים או אפילו פרישה מהם וגם על הצורך למצוא עבודה כדי לממן את הכל. אחר כך גם הבנתי שנצטרך לדבר על שנינו, כי אני הרי מעדיפה להתחייב. נצטרך להתחתן בגיל צעיר ולגדל את הילד, אנחנו מוכנים לזה בכלל? הוא מעוניין בזה, רוצה את זה?
אז הלכתי אליו וסיפרתי לו. תגובה מתונה, הוא היה די שקט אבל נעץ בי מבטים לא מרוצים. לא חשבתי עד אז על האפשרות שלא לשמור את ההיריון, אבל הוא חשב על זה באותו הרגע. ביני לבין עצמי חשבתי גם שאולי כבר חלפה האפשרות הזאת בחודש הרביעי, ונצטרך להתמודד. שנינו פנינו לכל מני אנשים שהוא מכיר שינסו לעזור, ביניהם בחורה אחת שעבדה במסעדה כלשהי. הבחורה הייתה באמצע העבודה, עם שיער חום אסוף בקוקו, חולצה קצר שחורה ומכנסיים שחורים צמודים. היא ייעצה לנו משהו ששכחתי ממנו, אבל כשיצאנו אני אמרתי לו שזה מגוחך וצריך לפנות לרופא. בסופו של דבר פנינו לרופא. נסענו יחד במכונית כלשהי, לא דיברנו זה עם זה ולא הסתכלנו זה לזה בעיניים.
הגענו לרופא. לא רופא רגיל ככל הנראה, אבל הוא הסכים לעזור. החדר לא היה מואר במיוחד, התאורה הייתה מעומעמת והאווירה די לחוצה. צדקתי בכך שעבר יותר מדי זמן. הייתי בחדר קטן שדמה לבית חולים לכל דבר ועניין, עם שמלה ותג. הפלה לא עברתי, אלא מעין לידה מוקדמת. לידה כואבת נטולת צעקות, בחדר קטן ודי חשוך, כשאיתי רק הוא והרופא. בסופו של התהליך, שלא היה ארוך במיוחד, החזקתי מעין תינוק זעיר ומגואל בדם. הידיים שלי והמיטה שלי היו מלאות בדם גם כן. מאחר והתינוק היה בחודש רביעי בסך הכל, תוך כמה דקות הוא מת.
יצאנו משם ומאז לא דיברנו על זה יותר.
זהו. זה החלום. זה מעניין, שלא נאמר מצחיק, שקצת הביך אותי לכתוב על זה. הרי זה חלום, חלום בסך הכל. לא משהו שאני שולטת בו או בוחרת בו. ואין בחלומות היגיון, את זה אני כבר יודעת. לחלום דברים שנראים לי לחלוטין לא קשורים אליי זה משונה, מעולם לא היה לי חבר, לא הייתי בהיריון ובטח שלא ילדתי. אבל על זה חלמתי. רק רציתי לספר על זה, אז מיהרתי לכתוב על זה פה לפני שאשכח. אני עדיין קצת מובכת ומבולבלת מזה.
