לא הרבה אני נוטה לדבר על הבית שלי. כלומר, על הבית כמבנה ממשי דווקא כן, אבל לא על מה שאנשים קוראים לו בית. נערה שמתגוררת עם המשפחה. ואני לא מדברת על זה הרבה כי לא תמיד אני יודעת איך לתאר את זה. את התחושה שאני סיר לחץ מהלך. שבתוכי יש מעין לחץ ששוקע בתחתית. הלחץ מצטבר, הולך ונאגר עד לכמות מסוכנת. כן, זה תיאור טוב, סיר לחץ אנושי.
אני הולכת ברחוב, סתם ככה, לטייל עם הכלב. שעת ערביים, השמיים צבועים בצבעים כהים ועננים ורודים וכתומים. ביד אחת מפתח, ביד השנייה רצועה עם כלב קטן שמרחרח את המדרכה. אני הולכת ואני אכולת זעם. כל מה שעובר לי בראש זה כל מה שרע בחיים האישיים. מה שרע, איום, נוראי, טרגדיה, אסון. מעבירה את מה שקורה לי בחיים וחושבת לעצמי, אחרי שני ניסיונות שיקום כושלים, אין דרך חזרה. יש גבול לכל תעלול. לא יעזרו לא פסיכולוגים ולא בית דין. אין לי את המשפחה שרציתי, ולעולם לא תהיה. אני אוהבת את אבא שלי ואת הצד שלו במשפחה, מאוד אוהבת, הם משפחתי. בסופי השבוע אני באושר עילאי, גם אם אבא שלי מרוויח פחות והבית קטן יותר. את אבא שלי אני מחבקת ומנשקת בכנות מוחלטת. הצד השני, לעומת זאת, שאני נמצאת בחיקו כל כך הרבה זמן, הוא אחר. לא חשובה כמות האהבה והחיבה והמילים נחמדות שירעיפו עליי, העבר לא נותן לי מנוחה. אני לא מסתגרת בחדר כי אני בת נוער מתבודדת שכזו, אני אוהבת פרטיות אבל אני גם אוהבת לדבר עם אנשים. להסתגר כל היום זה לא בהכרח בשבילי. אני עושה את זה, אני נעולה בחדר כל שעות היום, כי אני לא רוצה לראות אף אחד מהם. אני מלאת חרדות לגבי משפחה עתידית, אם אי פעם אקים אחת כזאת. יש לי תחושה רעה, רעה מאוד, שאם אני אתחתן ואוליד ילד, אני אשמור על זה בחירוף נפש. כי אני רוצה משפחה, משפחה שתישאר איתי. שתהיה שייכת לי ולא לאנשים אחרים, משפחה שלא ארגיש צורך לדרוש ממנה דין וחשבון.
אף פעם לא מצאתי ביטוי, אבל אני חושבת שהמילה כלא מתאימה. התלבטתי בין כלא לכלוב, אבל בכלוב מטפלים לטובה בחיות, ולכן הנחתי לזה. זה כלא יפה, לא אגיד שלא. כלא מזהב ממש. יש פה יותר כסף, בית נוח, חיות מחמד ובכלל, זה מקום לא רע מבחינה חומרית. אבל הנפש מעונה. כן, אני מניחה שהקונוטציה הישירה לקדושה מעונה לא משרתת את ההתבטאות שלי, אבל אני סובלת. במלוא הכנות. קשה לי להגיד את זה בפה מלא, כי, כן, יש אנשים שסובלים יותר. אני מודעת לכך שחיי הם לא חיי סבל כמו של הרבה אחרים, ובכל זאת, אני לא יכולה להימנע מלהגיד - כואב לי. לא טוב לי בבית הזה. אני לא מתכוונת לברוח לרחוב, יש לי לאן ללכת והרבה הזדמנויות בפניי. אבל כואב לי להעמיד פנים. אני לא הבת הזאת, הבת הנחמדה. בת שסלחה על הכל, מחייכת ומצחקקת עם האישה שסדקה את חייה וגרמה לנזקים בלתי הפיכים. אני בת מלאה בזעם ובתסכול ובלחץ ובעצבים בלתי נגמרים. אז אמרו שאני אגדל, כשתגדלי תביני. כשתגלי תסלחי. אבל אני לא רוצה, בסדר? אין לי לא הרצון, לא הכוח ולא היכולת.
טוב, כתבתי קצת בחוסר סדר. לא ממש ארגנתי את הכתוב כי המטרה לא הייתה לתאר את האירועים, אלא רק לפרוק זעם במקום לצרוח באמצע הרחוב על הכלב המסכן שלי. בדיוק הייתה שיחה שנראתה לכל המשתתפים בה תמימה, ורק אני קפצתי מהמקום. אני עוצרת את עצמי מלהשתולל, וזה אמנם מצליח אבל גם משאיר טינה. זרו לי מלח על הפצעים ואני מיהרתי לעשות את מה שפשוט התחננתי מעצמי לעשות. לכתוב.
;){kind=link}