אני נערה מתבגרת. יש לי מחשבות על העובדה הזאת, ועל העובדה שכבר הייתי ילדה ועוד כמה שנים יצופה ממני להיות אישה בוגרת. יש מקומות בעולם שבהם גם אדם בן עשרים נחשב חברתית צעיר במיוחד, אבל ככה זה בישראל, את עוברת מלהיות תלמידה לחיילת בתוך כמה חודשים. אבל זה לעתיד. נכון להווה, אני לא יכולה לחשוב על מקרה שבו לא כעסתי כשציפו ממני להיות בוגרת כבר עכשיו. לכן אני כותבת את מה שאני כותבת היום.
לפעמים זה נדמה שיש חלקים בחיים שלי שהם העתקה של קלישאות בני נוער מהסרטים או מהספרים. אני נערה בלי בעיות משמעת, אוהבת קריאה וכתיבה, משתמשת באוזניות על בסיס יומי, ובתקופת ההתבגרות הזאת אני מעריכה באופן נואש את הפרטיות שלי. אני מסתגרת בחדר באופן קבוע, כמו הרבה מתבגרים. עד כאן דברים שמשותפים לי ולדמויות בסיסיות ביותר מסיפורים של כותבים חובבים באינטרנט. לציפיות של אנשים ממתבגרים יש צד חיובי, והצד הזה הוא שלנערים מתבגרים מותר לא להבין. מותר להם לא להתחשב במבוגרים, השיקולים של המבוגרים והמריבות שלהם לא נוגעים במתבגרים. אני גם רוצה שיצפו את זה ממני. קצת לפני שאני הופכת לאדם בוגר, אני רוצה שלא יצפו ממני להבין. להבין את הנסיבות שהובילו כל אחד ואחד לעשות כל מעשה ומעשה שקשור אליי. אני לא רוצה שיהיה מצופה ממני לעשות משהו או להימנע מלעשות משהו רק משום שאני צריכה להבין לליבם ולהתחשב בקשיים של המבוגרים שמסביבי, לא רק שלי. האם מה שכתוב פה נגוע באנוכיות? כנראה שכן. אבל מוטב שכבר עכשיו אני אכין את הקרקע לכם, הקוראים, להמשך.
בשבח והודיה לה' חזרתי לישראל. אם זה נשמע לכם דרמטי, תארו לעצמכם את מה עבר בראש שלי במשך יותר משבוע. הימים האלו לא היו נעימים במיוחד והיו כרוכים בגעגועים לארץ ולמה שיש לי בה. שמונה ימים לא הייתי בארץ. חופשה שהתחילה בטיסת הלוך ביום רביעי והסתיימה בטיסת חזור ביום רביעי כעבור שבוע. כדאי לציין שזאת הייתה חופשה בסנט פטרבורג עם אמא שלי. אני לא יודעת אם כבר רטנתי והתלוננתי על האישה הזאת מספיק באתר הזה, או שהרצון הזה תמיד עולה לי בראש ובפועל אני נמנעת מלכתוב מרוב שאני מנסה להדחיק. אז אני אהיה ישירה ביותר, כאן ועכשיו: אני כבר לא בגיל שבו אני מנסה להאשים את עצמי. כל הנושאים הרגישים ביותר בעבורי הם באשמתה. אולי זה בגלל שאני לא מכירה הרבה אנשים עם חיים לא נורמטיביים, או שבאופן כללי אני לא מכירה הרבה אנשים, אבל אני לא יכולה לחשוב על מישהו מוכר לי שהמילה אמא לבדה, לא משנה מה ההקשר, מספיקה כדי להעביר בו תחושת עצבנות וחוסר נוחות. החופשה הזאת ממילא הייתה ארוכה מדי והעיר הזאת גדולה ורחבה מדי לטעמי, אבל ניחא. כמה מאות מטרים של הליכה לא שווים את העצבים. מה שכן, כשאני צריכה גם להתמודד מולה כשהיא מדברת בחופשיות גמורה על אותם הנושאים, המכאיבים ביותר, ודורשת ממני להכיר ברצון שלה לדבר עליהם כשהם לא מפריעים לה בכלל, כמעט בכיתי באמצע מוזיאון. בשום מצב לא הייתה מתקבלת תגובה אחרת, אבל זה מקום ציבורי, אלוהים. בנקודה הזאת כל סיכוי שהחופשה הזאת תיזכר בעיניי כחופשה סבירה התנדף. אז בחופשה אני שומעת שוב ושוב מהאדם שהאני הכי סולדת ממנו כמה היא הייתה רוצה להישאר בחופשה ולעזוב את הארץ. בכל פעם התאפקתי מלהגיד לה שהיא יותר ממוזמנת לעזוב וברוך שפטרנו. כשהייתי צעירה יותר הייתי שואלת את עצמי למה נעזבתי בתור ילדה קטנה. נו, מים רבים עברו בנהר מאז.
זה מזכיר לי למה אני לא סולחת גם אחרי שהשנים עוברות, למה אני, תרתי משמע, מקפצת מרוב אושר בימים שבהם אני בדירה הקטנה והמאובקת של אבא. זה כמעט כמו טיוטה של ספר נעורים זול; הטיולים עם הכלב נעשים בשעות החמות של הצהריים אבל הם מהנים יותר, הבית דל יותר אבל האוכל טעים יותר. כאילו שהכול נהיה עכור כשאני בבית האחר. אם כבר קלישאות, יש את השלב הקלישאתי המוכר שבו הנער המתבגר אומר ש"אף אחד לא מבין אותי". אני לא חושבת שאנשים לא מבינים אותי, בעיקר כי אני בקשר עם אנשים בודדים וזה רק סביר שחברים מבית הספר לא יהיו ידידי נפש. הם חברים טובים, זה הכל. אבא שלי מקשיב לי בכל מצב, אבל לעתים רחוקות עונה. הוא לא טיפוס דברן וזה הוא מאז שאני זוכרת אותו, ככה שאני לא באמת יודעת עד כמה הוא מבין אותי. אבל אני לא מחפשת את זה ממנו, אני אוהבת את אבא שלי ללא תנאים. אבל היא, לעומת זאת, כמו ההתגלמות של המשפט הזה. זאת הסיבה שאני לא סולחת. היא לא מבינה אותי. מדי פעם היא מזכירה לי את זה. השנים שעוברות כאילו משככות את זה, אבל התזכורת מגיעה בשלב כזה או אחר. באמצעות המילים האלה. בין אם אלה מעידות, פליטות פה או ניסיון מכוון, זה לא ממש משנה לי למה היא אומרת את אותם הדברים שחודרים אליי בצורה הזאת ופוגעים. האמת, זה כמעט מסקרן איך אפשר להביע חוסר הבנה מוחלט של האדם שמולך בתוך פחות מכמה משפטים.
הייתי רוצה להזכיר שאני נערה מתבגרת, אני לא יותר מזה.
;){kind=link}