צעקות

אתם מבינים, מבוגרים לא באמת שונים מילדים או מנוער בנושאים האלה. מה ההבדל? הרי הם מפגינים את העובדה שאין להם יכולת איפוק ומכריזים עליה בראש חוצות, גם אם לא במילים ישירות זה המסר המשתמע. הם לא יסגרו את הפה שלהם או ינהלו את השיחה הזאת בחוץ, במקום שבו אין אף אחד או לכל היותר זרים אקראיים, הם יצעקו אותה בתוך הבית מזריחת החמה עד צאת הנשמה. הערכת הזמן הזאת מופרזת, נכון, אבל אף פעם לא הייתי בחורה סבלנית במיוחד, וארבעים דקות ומעלה של צעקות הן די והותר. נו, אתם צועקים ברוסית, אז אף אחד לא מבין אותכם. כאילו שבשפות זרות אין לאנשים את היכולת להבין שמדובר בריב. 

נו, עכשיו אני בת שמונה עשרה, אני אדם בוגר, אני אמורה לדעת להתמודד עם זה. שכחתי לספר? היה לי יום הולדת ביום שישי האחרון. בשישי לספטמבר. טוב, האמת שזכרתי לספר, אבל הייתי עסוקה בסוף השבוע הזה. אם לא הייתי שומעת צעקות מחוץ לדלת הסגורה של החדר שלי אולי גם הייתי מספרת לכם כמה זה היה נחמד. באמת, אני לא סרקסטית, היה לי נחמד. אמנם באופן גבולי היו גם בעיות, אבל אני יכולה להגיד בלב שלם שנהניתי. מה שקצת פחות מוצא חן בעיניי הוא ההחלטה המגוחכת שלי לחזור לבית הזה במקום להישאר בבית של אבא. והוא אפילו הציע לי להישאר עוד יום, משום שהוא נתקע עם המכונית במדבר ולא יכל להסיע אותי, אבל אני אמרתי לעצמי שאחזור בסוף השבוע ויהיה בסדר. לא עברו חמש שעות לפני שהתחרטתי על ההחלטה הזאת. אלוהים, תמיד שנאתי שצועקים עליי. אני לא יודעת למה. 

בשנייה שכתבתי את זה חלפה ניידת משטרה ברחוב והקולות שהיא עושה הגיעו עד לחדר שלי. ממש מעלה זיכרונות. מי מאיתנו לא אוהב להיזכר בימים היפים שבהם הייתם ילדים בני חמש והמשטרה התפרצה לבית תוך כדי שההורים שלכם צועקים בקולי קולות. בגיל שמונה עשרה זה לא באמת נהיה טוב יותר, כי אתם יכולים לעשות את זה בשקט ובאזור שלכם - שזה יתרון, אבל לא מספיק כדי לא לגרום לכם להצטמרר. עכשיו זה לא בין ההורים שלכם אלא לבין הגרושה והגבר האחר. מבינים למה אני שונאת את כל ימי האם, ימי המשפחה ושאר הקשקושים האלה? כי אמנם יש לנו קשר דם אבל לחץ הדם שלי כנראה מזנק בגלל זה. איזה משחק מילים משעשע, בחיי. אני כנראה אגלגל עיניים כשאראה את זה בעתיד, אבל לבינתיים, שיהיה. מאחר שאני לא יכולה לדפוק את האגרוף שלי בשולחן (תאמינו לי, כבר עשיתי את זה בעבר כשהבית היה ריק), אני כותבת במהירות ובלי עריכות. הסגנון הספונטני הזה פחות מוצא חן בעיניי, וכנראה שיש פה הרבה חזרות על מילים, אבל שיהיה. מה, אני היחידה שאסור לה לכעוס במקום הזה?

תוספת בעריכה מאוחרת: עברה שעה והצעקות עוד נמשכות.