טוב טוב, אני מודה ש"אימת הכלבלב 2",כמו שאני קוראת לבריחה מכלבלב בן 10 חודשים, לא הייתה סיפור הצלחה, לפחות לא בעיני השכנים. כי מה לעשות שגם כלבלב חמוד נושך? או יותר נכון פותח את הפה וגורם לנו לקפוץ. מי שלא הבין- הלכתי למולי הבייתה.
אבל בתכלס, אני לא מבינה למה אנשים כול-כך דרמתיים. לא רק בסיפור, אלה בכלל.
נגיד, דפי עבודה בחשבון. אוקיי, לא עשיתי, הענשתם אותי, אבל מה הקטע של הדיבורים בכיתה? זה די מביך לשמוע שאנחנו ככה וככה. כלומר, ברצינות?! איך יהיה לנו עתיד טוב אים אתם, המורים, נותנים לנו מכתבים על כול שטות (ואני לא מגזימה, כי יש דברים שטותיים עד שאני מגחכת), אז... ???
גם הורים זה ככה. גם חברות, חברים וזוגות.
טוב, כי אני לא מבינה איך דברים כאלה עוזרים. מה לעזאזל אכפת לכם, ש..נניח, פעם ראשונה שאיחרתי לדייט, לא החזרתי טופס טיול יומיים לפניו, שהמורה נתנה מכתב כי שכחנו נעלי ספורט?!
טוב, אני רק אומרת שלא צריך להגזים בכול דבר. צריך לראות את העולם מזווית, שמחה-עצובה-כועסת-מאושרת-מעצבנת-קנאית-חמודה-מפחידה וכו', אבל מה אתם מתרגשים?!
D:
;){kind=link}