אז אחרי שנטשתי אותכם, חזרתי. אני פשוט לא מבינה שכול הוותיקות (התחלתי לכתוב בגיל תשע) פרשו.
אז אני אכיר בנתיים חברות חדשות, אולי אויבות חדשות (כי אני עקשנית), ואולי סתם אני אקרא סיפורים.
אני רק חייבת להגיד שתי דברים שחשוב לדעת-
אני אהיה אמיתית תמיד, ואני מקללת לפעמים, אבל אם זה מפריע, תגידו.
נתחיל בפוסט.
כן כן, אני לא יודעת מה אני אעשה, המעצבן השמן הזה, שמתחכם עם כולם, שמנסה לשכנע, שאם הוא כועס הוא מראה את זה. אני פוגשת אותו בחזרות להצגה בפורים. אולי מאז אני שקטה- כשהוא מסתכל. אני מודה שאני לא אוהבת להיות שקטה, אבל אני לא מסוגלת להראות שאני יכולה להשתולל במשך שעות (ואני יכולה) בכול דרך אפשרית. וכן, תתמודדו, אין לי משהו נגד שמנים- זה לא העלבה להיות שמן.
אולי הדבר הכי נחמד בו הוא שהיה שיעור אחד בכיתה, והוא ניסה לשכנע את את הכיתה על האמונה שלו. אם הוא לא מאמין או שהוא מאמין, אני לא אגיד לכם, שלא תריבו כאן. אבל על דת- הדבר הכי מסובך בהיסטורית הויכוחים, הוא מצליח לשרוד נגד כול הכיתה שלנו. לא משכנע- אבל לשרוד.
אני אוהבת אותו?! אין לי מושג. תשפטו אתם.
;){kind=link}