כרגיל, הבריונים האלה שאוהבים לצחוק עליי, הגיעו לשבת על המדרכה ולזרוק לעברי משפטים עוקצים. לא שזה מפריע לי במיוחד. המשכתי ללכת זקופה, אני לא אתן להם עונג. המשכתי ללכת, והגעתי עד לפינת הרחוב.
הרגשתי יד מושכת בכתפי באכזריות. פלטתי צרחה קצרה, והסתובבתי. ומה שהפחיד אותי היה דווקא המראה שניצב מולי, אבא. הוא עמד כמה דקות במבט כועס, ואחז בזרועי. הוא לא הרפה אותה לרגע.
-"אתה מכאיב לי" אמרתי לו אחרי כמה דקות של שתיקה.
מבט חודר ננעץ בי. עיניו בכחולות נהיו עוד קרות יותר מהרגיל, מה כבר קרה הפעם? הרי הוא לא מתנפל עליי סתם. רוב הזמן הוא מתרחק ועוזב אותי משוטטת ברחוב. ולא שאני מתנגדת לזה.
הוא גרר אותי למקום הזה, שאני נאלצת לקרוא לו 'בית'. הוא הלם בדלת שמאחוריי, ועמדנו בפתח הבית. הוא עזב את זרועי וכתם אדום נחשף. כבר הייתי מורגלת בזה, אבל עוד נעצתי בו מבטים חושדים. הוא התעלם מזה. מבט כועס אחד, והוא סימן לי להיכנס. הבטתי בבית הזה. אבל תוך כמה רגעים הבנתי, שבלי אימא הוא לא נראה אותו דבר, למרות שלא באמת היה שינוי. קרירות עטפה אותי. הבטתי מסביבי. לפתע ראיתי את זה. על השולחן החום. לקחתי את זה. אבא נכנס לסלון באותו הרגע.
"אתה שתית?!" צרחתי עליו. נופפתי מולו בבקבוק הוודקה השקוף. חיכיתי לתשובה, אבל הוא לא ענה.
"שתית?!" צרחתי שוב. הפעם זרקתי את הבקבוק על החלון והוא התנפץ לרסיסים. "תחזרי למקום שממנו הגעת!" הוא צרח לפתע בתור תשובה.
הייתי מופתעת, הרמתי את ידיי כדי לתת לו מכת מים. אל תתרגזי, זה לא שווה את זה. שקט, אסור לי להיחשף, חשבתי בשקט. אם הוא משתווה לבריונים, אסור לי לנצל את כוחותיי. הוא כנראה חשב שהתכוונתי לתת לו אגרוף, אבל הוא משך את ידי לכניסה.
"הגיע הזמן שלך. אימא שלך, אהובתי היקרה, נפטרה כבר מזמן. אין מי שיגן עליך פה. את לא רצויה כאן" הוא לחש וסינן את דבריו. הבנתי מדבריו מה יקרה. אני מגורשת מהבית.
יצאתי וטרקתי את הדלת הרעועה. ונפלתי לתוך ידיו של..
אני מקווה שאהבתם את הפרק הראשון. בגלל יום הזיכרון, הרמה שלי די נמוכה, כי קשה לכתוב בזמן מחשבה על חיילים. אבל הפרקים הבאים יהיו טובים יותר, מבטיחה!
;){kind=link}