תמיד ידעתי שיהיו אכזבות בחיים שלי. למרות שאני נעלבת לפעמים, הכול עובר לי, וכול פעם אני עוברת את הפעם הבאה ביותר איפוק וסבלנות. אבל בכול זאת.
כואב לי לדעת שזה לא משנה לאנשים מה אני חושבת, מי אני בכלל. כשאני נכנסת בבוקר לבית הספר, ואף אחד לא אומר לי "היי", לא מביט בי בכלל. ואני נאלצת לראות שילדה אחרת נכנסת, ואז כולם שמחים. ואני יוצאת, כועסת, ולמי אכפת בכלל.
ואז מגיעה שיעור ספורט, וכולם בוחרים. ואני נשארת תמיד אחרונה. לא רצויה. ואיך הם יודעים בכלל שאני לא טובה?! הם מוסרים לי את הכדור פעם? הם בוחרים אותי באמצע או בהתחלה ונותנים לי מוטיבציה? לא!
ש"החברות" שלי באמת חברות רק כשנוח להן, שהן פונות אליי רק כשהן צריכות אותי. ואם זה לא הזמן המתאים- אני חייבת להסתלק, כי אני לא מסוגלת לעזור, נכון?
ואני צריכה לדעת שאין לי אפילו מה לצעוק. לאן לצעוק.
ואם אני צועקת בסוף, מי ישמע?
;){kind=link}