כן כן, שוב זה קורה. שוב אני מודיעה על פרישה, ואז חוזרת.
אין מה לעשות, אני לא מסוגלת. אני חייבת לכתוב כאן, התמלאתי בספקות וגעגועים תוך רגע.
אני מביטה בבלוג, כול כך טיפשית שאני מובכת מזה.
דפים מלאים במילים שמתרוצצות, ממלאות את הדף, אבל מרוקנות מ... מהכול.
אבל זה היה רק לפני שלוש שנים, איך הייתי טיפשה, והיום אני מבינה?
אבל זהו. תקופת הפנטה*, הבכי על שטויות, לא רוצה.
הדף סבלני יותר מכולם. כאן אני יכולה לעשות מעשה. אז אני מוחקת את הפוסטים הישנים.
אבל אני כן שומרת חלק קטן, פשוט בלב הקטן שיש לי, ולא כאן.
אז מה אם אני לא אהיה יותר מקום ראשון ברשימת הפעילים.
אני אוהבת כתיבה, זה חלק מהחיים שלי, ורעש התקתוק של המקלדת הוא חלק ממני.
אז.... רוצים לפתוח דף חדש איתי?
* פנטה הייתה ילדה כאן. תקופת הפנטה הייתה תקופה מלאת מריבות ודיכאון, בגלל ריב ביננו.
;){kind=link}