אין פסגה מבחינתי, אין לאן לטפס. ילדה קטנה עומדת לנגד עיניי, אוחזת ואני גוררת אותה כי אחיזתה הדוקה. אומנם היא בקושי נשארה, וגם המעט שבה מתחיל להתעוות ולהתחלף בי 'החדשה', במקום בו אני כאילו מנסה לעשות רושם, במקום בו אני מנסה להראות שבו אני לא הילדה הקטנה, שבו אני מוכנה להעיף מדרכי כול הרגל 'של קטנים'.
מישהו מוכן להסביר לי איפה אני?
;){kind=link}