משום מה אני מרגישה צורך עז לפרט על החווה שבא אני שוהה. אז אני מזהירה אותכם, הרבה חפירות.
אני לא קוראת לזה ממש קייטנה, זה הבית שלי. אין כמו לטייל בעשב הרטוב בבוקר סגרירי, ולבקר הסוסים רעננים העולים למגרש החיצוני.
נייט, אני מחבבת את הסוס הזה יותר מהשאר, ורק היום כאשר גמרתי את הובלתו והרוכבת ירדה, קשרתי את השרוכים המלוכלכים בבוץ, בלית ברירה, הוא התכופף אליי בראשו והציק לי לחזור ולקחת את החבל-ההובלה המשוחרר, למרות שיכל להתפרע. הוא אומנם עצלן ומזוכיסט, אבל אותי זה רק מלהיב. אבל חברתי ליזי מאוהבת בו, לכן אנחנו רק 'ידידים'.
אפופה, שבועיים רכבתי עליה שנה שעברה וכנראה אתקע עליה גם השנה. סיוט. אומנם היא חומד, והיא סה"כ דואגת לסייח שלה בן השנה, עבדאללה, או בכינוי שבפי אני וחברתי, עבדול או ירח שהופרדו כרגע בתאים, אבל היא קופצנית ונושכת ולכן יש לי בעיה איתה.
כרגע גם יש לנו ארנבונים חדשים, גורים כולם. והמצאתי לחלקם שמות, בשיתוף עם כמה ילדים כמובן.
כרגע אלא רק פרינס, פונץ', ספרינג, סאמר ודנבו השמנמן. וכמובן יש את לולה, הארנבת הלבנה היחידה שהיא לא בעלת עיניים אדומות, אך שמה הוא המקורי.
יש לנו גם עז וגדי,למרות ששמה הוא עזרא, אני קוראת לה לוניקורן, מכיוון שהיא נגחה במישהו ויש לה רק קרן אחת, והגדי שלה ג'מבו. וכולם עושים בהם תחרות נעיצת-מבטים. זה דווקא מצחיק, והם כמעט לא ממצמצים. מלחיץ, בעיקר המבט התמידי הזועם של לוניקורן.
טוב אז הנה זה. לא יודעת למה, הייתי חייבת לפרוק.
תקראו לי חופרת, תקראו לי משועממת, תקראו לי אלפקה מרחפת, אני אחיה עם זה. זה עוד בית.
;){kind=link}