עוד פעם, אני מרגישה צורך לפרט על 'ביתי', שבו אני שוהה. אז שוב, אני מזהירה, הרבה חפירות.
בהסעה יש אווירה של שייכות, וזה נוגע לכולם. בקלות אפשר לפטפט ולהשתלב, גם השקטים מביננו. וכמובן, כשאר זה נגמר, טיול בבוקר סגרירי, בעשב רטוב, ושמיעת נקישת הפרסות המוכרת, של הסוסים העולים למגרש.
עמי, אהוב עליי. עצלן, חום ורעמתו וזנבו זהובים-כההים, והוא בערך הסוס היחיד שמרים אוזניים לקראתי, ולא מנסה לנשוך. למי שלא יודע, אוזניים מושטות לאחור מעידות על עצבנות, ואוזניים מורמות מעידות על שמחה. או לפחות, לא מתנגד לליטוף.
נייט, אחרי עצבנות בלתי פוסקת, אחרי חוסר רצון והורדת אוזניים, חברתי ליזי נפרדה ממנו. הוא נשך ילדה, ואף בעט וכמעט פגע בפרצופי. ולאן חברתי הלכה ו'התחתנה', טורנדו. סוס זהוב כולו, אך עצלן. הוא חביב מאוד בעיניי, ואני אוהבת להוביל אותו ומסוגלת להתעקש. ולבסוף, כמובן, אחרי התעקשות, נואשת ומתישה, הצלחתי, בודדה וחסרת שוט, לדרבן אותו לריצה קלה. (מגיע לי צ"לש)
כרגע מספר הארנבונים הולך ומתמעט.
פרינס נלקח לביתם של ילדיה של המנהלת. ללא סיבה. ספרינג מת מדריכת העז. ושתי ארנבונים נפצעו, ורגלם נוטפת דם. דנבו השמנמן התגלה כשמנמנה. העז והגדי נלקחו לתא ישן, המשמש כמחסן. התא פונה, וכרגע נוכל רק להביט בהם עד ללקיחתם.
שוב, הייתי חייבת לפרוק. ושהאלפקה המרחפת שבשמיים תעזור לי, אני פשוט מרגישה שזה ביתי.
;){kind=link}