המקרים האלה, שבהם מישהו פוגע, וממשיך כרגיל.
כשסבתא שלי קראה לי 'אגואיסטית', והמשיכה לדבר איתי רגיל, התרתחתי.
כשחברתי לא שמה לב שאני לא לידה כבר רבע שעה, וחיבקה אותי כרגיל, התרתחתי.
מראש אני לא מתעלמת, זה לא ילך וזה יינעץ בי בחוזקה. לא שזה כבר לא ננעץ.
כשסבתי עשתה את זה, רציתי לצרוח, ולקלל.
כששאלתי את חברתי אם היא שמה לב לזה, וענתה לי שכן, הייתי יכולה לירות בה.
ואם הגענו לקטע ה'יומיומי' יותר, אני אסביר לכם.
מדי יום, אחד מהנערים נוהג 'לשחק'. לא ממש הבנתי, פשוט מתנפלים עליו, משפריצים מים, מטביעים אחד את השני.
נחמד. והעיקרון הוא שאין לי מושג מה אני עושה עם זה.
אני נושמת מתחת למים סה"כ חצי דקה, ואני גם לא כזאת חזקה.
עיניי דומעות. מנסה להטביע את עצמי, אבל חוסר הנשימה לא מתירה לי ואני נכנעת לה.
הסיבה שממנה אפשר לפחד ממני, זאת השאגה. אני מעוותת את הקול לצרחה או שאגה, והתוצאה לא מביישת.
אז הנה אני, שוכבת לי על סוג של כיסא, שמה על בטני המגבת, השמש לוהטת על גופי, אבל לא אכפת.
לא לי, גם לא לה.
אולי זה נראה כאילו אני נואשת ל'צומי', זה לא ככה.
אני מחפשת סיבה לא למות מבדידות ושיעמום - תרתי משמע.
'עמי ועבדאללה מתכננים בריחה - הם לא באים איתנו, ל-ב-ר-יכה.'
אחרי צניפות מלחיצות במקהלה, של סייח וסוס-פוני, אני ואחד מידידיי - הוא בן, צחקנו המון והמצאנו את השורת-שיר הזאת.
;){kind=link}