תמיד תיעבתי את התחושה שמסתכלים עליי, עוקבים אחרי הצעד שלי, מתבוננים.
אני לא מבינה למה צריך לזייף. לעקוץ.
זה דבר פעוט, אבל אני כשיש סיכוי לצעקות, אני מתכדרת בבהלה, אני מייללת כמו גור.
זאת רק הייתה אספת הורים, אבל היא גרמה לי לבהות, My mother.
אוף, תעקבי אחרי כול שטות שאני עושה בכיתה.
אוף, תתני לי לשלם על כול דבר קטן שאת רואה.
אבל תעשו לי רק דבר אחד.
Let me keep your ears and shout.
My soft place will not remain forever.
Can we stop to think, and that's it?
;){kind=link}