לרגעים מסוג זה היא התכוננה. ארין חושלה להיות כמכונת הרג. האות שלה הופיע, אזעקות מחרישות אוזניים.
היא שם. נשמה את האוויר, ואת ריח טיפות הדם. היא לא התעייפה, לא התנשפה, רק האדימה וירתה ללא קץ. ולמרות המיומניות, היא הייתה כמו ילדה. כשהיו נכנסים לחייה, לא היו תחושות. היא לא הרגה, רק צייתה. היא ראתה בעיניה רק מה שצריך לעשות, את ההדק, כול השאר היה מעבר לטווח.
הזמן לא עצר. להפך, הוא היה כרכבת אקספרס. וריח הדם התחזק באוויר, גופות על האדמה, שותקות ודוממות.
בחטף, לראשונה, הסתכלה לצדדים. היא ראתה חיילים, הם היו חבולים או מדממים במקום כלשהו. הרעש העצום לא נתן לא לשמוע ולו פקודה, היא ראתה עוד ועוד גופות. פקודה חרישית, להתקדם. אך לאן. היא חושלה לזאת, ונכנעה לצד הזה. אך לפני שמצמצה, דיממה מהבטן. שטף של דם בוהק. היא הרגישה כמעט חסרת אונים. כמעט.
היא הופיעה, מלמלה משהו. אפורת העיניים, רוז. אחותה היחידה. ארין הגישה כפסיכית, עבר בה זיק של חופש. אך לא הספיקה ליישם. כי הריחה דם. ריח דם חזק עולה באוויר. וזה דם שמעולם לא הריחה. זהו דמה. לא ניתן להכחיש. היא ננטשה. בידי אחותה. בידי ההדק. בידי הרובה השחור.
הרגש, הביא למותה, אך אם זאת, גרם לה לחיות לראשונה. ולא היה צל ספק, כך העדיפה ארין.
הסיפור נכתב מתוך התמונה הזאת.
הוא לא ארוך, אני יודעת. הוא לא מי יודע מה, אני יודעת.
קרדיט לגלוריה, על התמונה שביססה את הסיפור.
;){kind=link}