למקרה ותהיתם, הייתי במלון, ולצערי לא היה מחשב. אך יצאתי לחופשה בת שלושה ימים.
כשהשקפתי מהמרפסת, ראיתי את ההרים המשקיפים, הבניינים הנוצצים, ואת הבריכה וצורתה לב.
מיטתי הייתה מתקפלת, אך עצומה, לשלושה אנשים. עם סדין וכריות, הייתה רכה וצחורה.
בעודי מחליקה על קרח, אני נאחזת במעקה.
בדקותיי האחרונות, אני אוזרת אומץ ונכנסת לרחבה.
צעדים איטיים, הססניים וכבדים. ואכן, נפלתי.
עזרו לי לקום בכול פעם, חייכתי, אך עצם זנבי עוד כואב.
יום למחרת, עולים על סירה. יותר נכון, למתקן 'בננה'.
מגיעים לאיזה נקודה, ואומרים לנו לעלות על המתקן.
הוא מתקן מתנפח, צורתו כבננה. אני ואנשים זרים.
יש דברים לאחיזה, אני יושבת כמעט בסוף.
קשור בחבל לסירה. הסירה טסה במהירות, כך גם המתקן.
מי מלח מתפזרים, הגלים מתנפצים על פנינו ללא היסוס.
כולם צוחקים, צורחים, נוטים, בעוד הקצף משאיר שובל יפהפה.
בערב, החלטתי הייתה קצת מוזרה ומפחידה.
צלילה. עם מדריך מקצועי צמוד, אך צלילה. עם חליפה, סנפירים ומיכל חמצן.
נכנסים לעומקי הים. דגים מרהיבים, עושים חורים בחול העמוק, זזים במהירות.
שוחים, נכנסים לעומק, למדנו דרך להיפטר מהלחץ באוזנינו, נשימתי מהירה.
שעה. מתחת למים. במבנים יפים, שוחים דרך להקות דגים זעירים, אלמוגים.
יום למחרת, הגענו לים. לחוף, לשחייה רגילה.
לקחתי את המשקפת, עקבתי אחריי דגים, צבעם זהוב.
מסתובבים סביבי, שוחים, ואני אחריהם. מביטים בי ואני בהם.
לבסוף נפרדתי מהשניים הללו, והלכתי לדרכי.
הכול כה מאיים, אך אם זאת אהבתי את הדברים האלה.
החופשה הזאת הייתה אמיצה בהחלט.

קרדיט לגלוריה על התמונה















