באתי להגיד משהו. זה קצת מטריד אותי ומפריע לי לנוח, פשוט כי אני נמנעת מלהגיד את זה, למרות שיש לזה חשיבות אצלי. אז במקום ששייך לי אני מתירה לעצמי. עם חששות מסוימים, אבל עדיין. טוב, אז בזמן האחרון נהייתי ציונית. יותר נכון פשוט להגיד שהתחילה להתעצב אצלי זהות של יהודייה ישראלית. זה קצת משעשע, הרי אף פעם לא תפסתי מעצמי כמישהי בעלת זהות דתית או לאומית. היה לי קשה לתפוס את זה, במובן מסוים זה הפחיד אותי. תחושת לאומיות נתפסת ככזו שקושרת בתוכה גזענות או אפליה כלפי עמים אחרים, וזה הרי דבר שאני מתנגדת לו. אבל לילדה קטנה שלומדת בבית הספר על היסטוריה של העם היהודי, כידוע היא לא מלבבת במיוחד, לקח לי זמן להתבגר ולהבדיל בין לאומיות ללאומנות ובין בושה לגיטימית לבין תחושה אקראית. אני לא יכולה להגיד שאני שולטת על זה, לא קמתי בבוקר בהיר אחד והחלטתי להתחיל ולאהוב את הלאום היהודי, את השפה העברית או את ארץ ישראל. מה שנקרא, עם ישראל. יש לי אפילו זיקה קטנה לדת, אני מודה, אבל לא בדיוק כדת אלא יותר כמעין מסורת. הרי כבר שנים תלויה בבית ברכת הבית וברכב תלויה ברכת הדרך, למרות שלא אני ולא אבא שלי דתיים בשום צורה. אבל שנינו צברים וצאצאים לניצולת שואה, וזה מספיק. בכל מקרה, זה פשוט קורה, ואין טעם להתכחש לתחושות האלה. זה אמנם יכול ליצור חיכוכים, אבל אני ממעטת להתעסק בנושאים פוליטיים, והאמת היא שמרבית האנשים שאני מכירה בכלל לא ציוניים והכל בסדר בינינו. אפשר לראות במה שכתבתי עכשיו מעין הודאה, הנה. אני יהודייה, אוהבת ישראל, אוהבת את האנשים בתוכה ומחוצה לה ללא הבדלים. אני יכולה להיות חלק מעם וגם להיות אדם טוב. והייתי צריכה את זה בשביל עצמי, כי קצת קשה לא להגיד את האמת כפי שאני רואה אותה.
באתי להגיד משהו. זה קצת מטריד אותי ומפריע לי לנוח, פשוט כי אני נמנעת מלהגיד את זה, למרות שיש לזה חשיבות אצלי. אז במקום ששייך לי אני מתירה לעצמי. עם חששות מסוימים, אבל עדיין. טוב, אז בזמן האחרון נהייתי ציונית. יותר נכון פשוט להגיד שהתחילה להתעצב אצלי זהות של יהודייה ישראלית. זה קצת משעשע, הרי אף פעם לא תפסתי מעצמי כמישהי בעלת זהות דתית או לאומית. היה לי קשה לתפוס את זה, במובן מסוים זה הפחיד אותי. תחושת לאומיות נתפסת ככזו שקושרת בתוכה גזענות או אפליה כלפי עמים אחרים, וזה הרי דבר שאני מתנגדת לו. אבל לילדה קטנה שלומדת בבית הספר על היסטוריה של העם היהודי, כידוע היא לא מלבבת במיוחד, לקח לי זמן להתבגר ולהבדיל בין לאומיות ללאומנות ובין בושה לגיטימית לבין תחושה אקראית. אני לא יכולה להגיד שאני שולטת על זה, לא קמתי בבוקר בהיר אחד והחלטתי להתחיל ולאהוב את הלאום היהודי, את השפה העברית או את ארץ ישראל. מה שנקרא, עם ישראל. יש לי אפילו זיקה קטנה לדת, אני מודה, אבל לא בדיוק כדת אלא יותר כמעין מסורת. הרי כבר שנים תלויה בבית ברכת הבית וברכב תלויה ברכת הדרך, למרות שלא אני ולא אבא שלי דתיים בשום צורה. אבל שנינו צברים וצאצאים לניצולת שואה, וזה מספיק. בכל מקרה, זה פשוט קורה, ואין טעם להתכחש לתחושות האלה. זה אמנם יכול ליצור חיכוכים, אבל אני ממעטת להתעסק בנושאים פוליטיים, והאמת היא שמרבית האנשים שאני מכירה בכלל לא ציוניים והכל בסדר בינינו. אפשר לראות במה שכתבתי עכשיו מעין הודאה, הנה. אני יהודייה, אוהבת ישראל, אוהבת את האנשים בתוכה ומחוצה לה ללא הבדלים. אני יכולה להיות חלק מעם וגם להיות אדם טוב. והייתי צריכה את זה בשביל עצמי, כי קצת קשה לא להגיד את האמת כפי שאני רואה אותה.