התעייפתי

בזמן האחרון אני חושבת על החיים כחסרת-בית.

אני אצטרך תרמיל, עם הרבה נפח, כמו התרמילים שמשמשים חיילי צה"ל. יאוכסנו בתוכו בגדים שלא מתאימים למזג האוויר, בקבוק מים וסכין בהישג יד, כנראה באחד הכיסים הקטנים. התרמיל גם ישמש ככרית, כמובן. התלבטתי על יתר הפריטים, אבל בעצם, מה כבר יש לחסר-בית? מים אפשר להשיג בברזייה בגנים ציבוריים או בבתי ספר פתוחים. אוכל, יש לו מחיר, וזה תלוי בנדיבותם של האנשים. יש לחסר-בית צורך בחיי חברה או בתעסוקה? אם כבר הגעת למצב שבו אתה חסר-בית, לא תתבוסס בתוך עצמך? ככה אני מתנהגת, בכל אופן.

 החלום היה אחר. החלום הוא כמו רשימת מכולת – לעשות תואר, למצוא מקצוע, למצוא פרנסה, להתחתן, לפרוש מהמקצוע ולחתום את חיי כרעייה טובה ואם לילדיי. החלום על קריירה זוהרת כסופרת, נדם. התבגרתי. החלום המתוק הזה התחלף בחלום מתוק אחר, חלום השחקנית בסרטי קולנוע, והוא נגנז ברגע שהועלה. זאת הבגרות. ניסיתי להדחיק את המצב, אבל אי אפשר להתחמק מתחושת האימה שבפרישה מהלימודים. לא אימה של הסרטים, לא כמו זאת שמרגישים כשרוצח מחופש לליצן מגיח מאחור. אימה של ייאוש, של אכזבה, אימה שמזכירה איך בזבזת את החיים שלך, איך לא הצלחת להגיע אפילו לסטנדרט הזה. רציתי לחשוב שהרצון להיות חסרת-בית לא נובע מהכאה עצמית או שנאה עצמית, אבל הוא כן. אני מרגישה כאילו אני צריכה סיגוף, כאילו שלישון ברחובות או לשבת עם בטן מקרקרת יצליחו לשמח אותי. מפה, אין לאן לרדת. סוף כל סוף זאת תהיה התחתית. בלי הצורך המתמיד לאחוז במקום הזה, לעבור מבחנים או לחשוב על קבלה לעבודה. אני גם אקבל את הניתוק שאני רוצה. אני אוהבת אנשים, בלי ספק. אני מעריכה את אבא שלי יותר מכל, סבתא וסבתא-רבא יקרות לי. חברים – גם הם, יקרים לי כמו יהלומים. אבל איזו צרה, על מה ולמה? כל הזמן לחשוב עליהם ועל מה שיחשבו עושה לי בחילה. הם יישבו בבית וייאנחו כשהם יחשבו עליי, כי לאן הגיעה הנערה הזאת. והיא אפילו לא שונה ממה שהם מכירים, היא אותה הנערה בדיוק, עם אותו האופי, אותו צבע עיניים, אותם משפטים סרקסטיים שלא במקומם. רק שאז היא כבר תלך לישון, והרבה. אף פעם לא אהבתי שינה, זה היה נראה לי כמו זמן שהולך לשווא. אבל אם אהיה חסרת-בית, למה שלא אנצל את הזמן ואשלים שעות שינה? למה שאתמודד? מה יועיל לי לשבת ולהסתכל על העוברים ושבים, לא עדיף להעביר את הזמן בתנומה?

אני מתנהגת כמו ילדה קטנה – לא רואה, לא שומעת, לא יודעת. אני בוכה כשצועקים עליי ובורחת כשעומדים לנזוף בי. למה להסתכל לחיים בעיניים כשאפשר שלא? למה שהמציאות תחדור לבטן ותכאב לי? אני לא מצליחה להתנצל על מי שאני. אין בי את היכולת להסתגר בין ארבע קירות וללמוד, להקדיש את כל חיי ללימודים, למורים, לאוניברסיטה, לעבודה. יגידו שאין לא יכולה, יש רק לא רוצה – אז אני לא רוצה. יגידו שאני אתחרט על זה, או שאני טיפשה, או שאולי השתגעתי – נכון, אולי זה נכון. 

עייפתי. הייתי עורכת הרבה, משכתבת ודופקת את הראש בקיר. אולי יש יותר מדי תיאורים, אולי המילים לא במקומן. אבל במילים הכי פשוטות, באמצע הלילה, הבעתי את עצמי.

מחר אתחרט על זה.