התגייסתי. סיימתי טירונות, סיימתי קורס עיוני ומעשי, הגעתי לשירות הסדיר שלי כמכונאית מטוסים. זה לפחות מה שתמצאו ברישומים במחשב ועל תג השם שלי. זה גם מה שרציתי. זאת לא הייתה הבחירה הראשונה שלי, אבל עם הזמן השתעשעתי והתעניינתי ברעיון של ממ"ס. הרי לא רציתי להיות פקידה, לא רציתי שירות מבוזבז, המעט שאני יכולה לעשות זה להיות תומכת לחימה בעבודה עם מטוסי קרב. במקור זה לא מה שהיה אמור לקרות. הנחיתו אותי בגף הטכני של חיל האוויר, ובסוף הקורס שיבצו אותי בכלל למוסך. ביום שהגענו וגילינו לאן כל אחד הולך, התחלפתי עם חברה שלי שהייתה אמורה להיות בטייסת. אני לא מתחרטת שעשיתי לה טובה, רצינו את התפקיד זו של זו וזאת נראתה כמו ההחלטה הנכונה. האמת, אנחנו קורס קטן. היינו יותר מעשרים איש בסה"כ, והגענו לטייסת רק שישה בסופו של דבר. אין ספק שאם מישהו ימצא את זה, הוא יידע לזהות בקלות. אני מסתמכת על הבלוג הקטן והבלתי מזיק. משום שאף אחד כבר לא מעוניין להקשיב לי יותר.
הייתי רוצה לפרט על מה קרה הלאה, אבל נגמר לי הכוח. זה אירוני, כי עד עכשיו רק חיפשתי למי להגיד את זה. אבל עכשיו לחברות מהבסיס נמאס לשמוע. אחת מהן אמרה לי שנהייתי מרירה. אפילו לקרובי משפחה אין מה לענות. אני כבר עייפה מלספר. אני כבר חודש בטייסת ואני יכולה לסכם את זה בתור חודש נוראי. אני חסרת חשיבות. בכיתי כמעט כל יום. אני בוכה לפחות על בסיס שבועי. על סף בכי אני נועלת את עצמי בשירותים במשך כמה דקות ומשפשפת את העיניים. יש מישהי אחת שנמצאת באותה הסיטואציה ואנחנו מקשיבות זו לזו בסוף היום, משום שאנחנו במקומות נפרדים. לפעמים אני רוצה לישון יותר מהכול, ואנחנו עדיין מדברות, משום ששתינו צריכות את זה. אנחנו מדברות על המוטיבציה שהייתה לנו, על הרצון שהיה לנו לחתום קבע ולקחת את ההזדמנות הזאת בידיים ולתעל אותה לשירות משמעותי. אנחנו גם מדברות על התפקידים הטיפשיים שהציעו לנו בעבר וכמה חבל שסירבנו להם. אמנם היינו עושות משהו מגוחך, אבל התנאים היו טובים יותר. אולי היינו באמת יודעות ומצליחות לעשות את העבודה שלנו; אולי לא היינו צריכות להיות מתוסכלות כל יום מחדש.
לפעמים אני חושבת לבקש טופס העברה. בפעמים אחרות אני רוצה לפנות לקב"ן.
;){kind=link}