אמרו לי לנצל את הילדות, שהעתיד עוד רחוק.
ולמרות שתמיד אני אהיה זאת שאוהבת נוסטלגיה ודברים קטנים, זה מפחיד.
אני לא מתייחסת, אני מזלזלת, אני לא מרוכזת. זה לא לגמרי בשליטתי.
כששואלים אותי משהו בשיעור, ומטלטלים את השקט שבי, אני קופאת ובוהה.
כמו שיש את המניע, השתחרר איזה בורג. משהו שמנטרל.
כאילו מטריד אותי, קורא לי לחשוב בהיגיון, What chance do I take care of myself?
No way I don't lose my nerve.
;){kind=link}